נחיתה - JFK
24/07/24 - יום רביעי
בשעה שמונה וחצי בערב נחתנתי ב-JFK והתייצבתי בתור לביקורת הגבולות, שהיה ארוך ומתפתל. חיכיתי בערך שעתיים עד שהגעתי אל פקיד הביקורת, שצילם אותי, לקח ממני טביעות אצבעות, ולהפתעתי אפילו לא ביקש לראות את טופס ה-ESTA, הויזה לארצות הברית. הלכתי אל המסוע וחיכיתי למזוודה שלי, אבל היא לא הגיעה. אחרי איזה חצי שעה התייאשתי ופניתי לעבר הדלפק שבו מדווחים על אובדן המזוודות, ובדרך פתאום הבחנתי בה, עומדת מבויישת בצד, בתוך קבוצת מזוודות, שהיו כנראה שייכות לנוסעים שהגיעו בקונקשן.
מסקנה ראשונה: קונקשן זה לא בשבילי. הסיבה שבחרתי בטיסת קונקשן היתה שחששתי מטיסה רצופה של 11 שעות. העדפתי לפצל אותה לטיסה של 4 שעות עם אל על ללונדון, מנוחה של כ-3 שעות בהיתרו, וטיסה של 7 שעות עם virgin לניו יורק. אבל ה"מנוחה" בהיתרו לא היתה ממש מנוחה: במקומה מצאתי את עצמי מתרוצץ במבוך המנהרות, עובר בדיקה בטחונית מתישה שבה החרימו לי בקבוק ג'ל חיטוי שמצאו לי בתיק, ומגיע בדקה התשעים, מותש ומבולבל, לבורדינג של virgin
ואם מוסיפים את דקות החרדה שעברו עלי בגלל הבלגן של איסוף המזוודה ב-JFK, אז בכלל היה עדיף לקחת טיסה ישירה, ולגמור עם זה במכה.
השעה היתה בערך 23:00 כשיצאתי מ-JFK. בחוץ ראיתי תור של מוניות צהובות. בראשו עמדה סדרנית חביבה שאמרה לי שמחיר הנסיעה לטיימס סקוור הוא 83 דולר וכיוונה אותי אל המונית הפנויה הראשונה.
הנסיעה לטיימס סקוור ארכה בערך שעה. נתתי לנהג שטר של 100 דולר ואמרתי לו "Keep the change". יצאתי והסתכלתי על גורדי השחקים סביבי ונשמתי את האוויר של ניו יורק עמוק לריאות.
עליתי במעלית ללובי והראיתי לפקידת הקבלה את הרזרביישן שעשיתי בבוקינג. היא עיקמה פרצוף והסבירה לי שיש שני מלונות שנקראים הילטון בטיימס סקוור, וההזמנה שלי היא למלון השני. ירדתי לרחוב, ועצרתי מונית, וביקשתי מהנהגת לקחת אותי למלון הילטון השני שנמצא בטיימס סקוור. היא עשתה כמה סיבובים, שלדעתי היו מיותרים, כי המלון ההוא היה ממש ליד. שילמתי לה 12.50 דולר ועליתי ללובי. הראיתי לפקידת הקבלה את הרזרביישן והיא אמרה לי שאני צריך להפקיד ערבון של 100 דולר. שאלתי אם אפשר לתת את הערבון במזומן, אבל היא אמרה שהם מקבלים רק כרטיסי אשראי. נתתי לה את כרטיס האשראי והיא העבירה אותו ואמרה לי שהוא נדחה (rejected). זה נראה לי מוזר, כי עד היום לא היתה לי שום בעיה איתו. נתתי לה את כרטיס האשראי השני, והיא העבירה אותו, ואמרה לי שגם הוא נדחה.
במבט לאחור נראה לי שאני מבין את הטריק המלוכלך שהם עשו לי. החדר שהזמנתי אכן חיכה לי, אבל כשהתקרבה שעת חצות ואני עדיין לא הגעתי, מישהו שם החליט שלא משתלם להם להישאר עם חדר ריק בעונת התיירות של יולי-אוגוסט בלב ניו יורק, אז הם נתנו אותו לתייר הראשון שהזדמן להם. וכך, כשהגעתי, בסביבות חצות, לא נותר לי חדר פנוי. .
ירדתי עם המזוודה ותיק הגב לרחוב הניו יורקי והייתי מדוכדך ומיואש. התחלתי ללכת ברחוב מתוך כוונה למצוא איזשהו מלון, ואחרי שיטוט קצר הבחנתי בשלט "הילטון" של המלון הראשון שהגעתי אליו קודם. עליתי במעלית וניגשתי אל פקידת הקבלה וביקשתי להזמין חדר. היא הביטה בי בפנים אטומות ואמרה שהיא מצטערת, אבל הם מלאים.
חזרתי לרחוב הניו יורקי עם המזוודה ועם תיק הגב, ורציתי לבכות. השעה היתה אחת בלילה לפי שעון ניו יורק, שזה שמונה בבוקר לפי שעון ישראל, ופתאום קלטתי שהתעוררתי הבוקר בארץ בשעה 4:00, מה שאומר שאני ער כבר 21 שעות ברציפות - ועדיין אין לי מקום להעביר בו את הלילה. חלפתי על פני הומלס שרוע על המדרכה ועלה בדעתי שאולי אאלץ להעביר את הלילה כמוהו. רגע טראומטי שנצרב בנפש.
הגעתי לתחנת מוניות. ניגשתי אל המונית הראשונה בשורה ושאלתי את הנהג אם הוא מכיר מלון פנוי בסביבה. הוא אמר שאין לי סיכוי למצוא חדר פנוי במרכז העיר בשעה כזאת ועוד בסוף השבוע, והציע להסיע אותי לניו ג'רזי, שם הוא מכיר מלון זול. הנסיעה תעלה לי 70$, אבל השהייה במלון תעלה רק 160$ ליום, שזה בערך חצי ממחיר מלון במנהטן, כך שזה יתקזז. לא הייתה לי ברירה, אז הסכמתי.
השעה היתה 2:00 אחר חצות כשהגענו למלון "סופר-8" שנמצא באיזשהו אזור נידח בניו ג'רזי. המלון עצמו נראה בסדר. סוג של מלון דרכים אמריקאי, שהגישה היחידה אליו וממנו היא ברכב. נהג המונית אמר שבבוקר עובר כאן אוטובוס למנהטן. שילמתי לפקיד הקבלה 320$ עבור יומיים, פלוס ערבון 100$, והוא נתן לי מפתח מגנטי ורשם לי את הסיסמה לוויי-פיי. שילמתי לנהג המונית 70$ ונכנסתי לחדר ונרדמתי מייד.
יום 1: טיימס סקוור
25/07/24 - יום ה'.
התעוררתי בשבע בבוקר בערך וקלטתי שני דברים, האחד משמח והשני מבאס. השמח הוא שהגעתי לניו יורק והמבאס הוא שבעצם אני לא בניו יורק אלא תקוע באיזה חור נידח בניו ג'רזי. אבל יותר מכל הטרידה אותי העובדה שהסוללה של הטלפון התרוקנה ואין לי אפשרות להטעין אותה כי התקע שלי לא מתאים לשקע האמריקני. איזה אידיוט אני שלא דאגתי לקנות מתאם בארץ. יצאתי אל הלובי, שבו אורחי המלון אכלו בעמידה דברי מאפה ושתו קפה ומיצים בטעמים שונים. לא ממש ארוחת בוקר, אבל בהחלט משהו למלא בו את הבטן לקראת יום חדש. נישנשתי מאפה כלשהו, ושתיתי קפה, ואז הלכתי לפקיד הקבלה ושאלתי אותו איפה אוכל להשיג מתאם. הוא השיב שיש חנות אלקטרוניקה בשדרות ג'ון קנדי, ואפילו צייר לי מפה איך להגיע לשם. במחשבה לאחור הייתי צריך לתת לו טיפ, אבל באותו רגע לא חשבתי על זה.
הלכתי לכיוון שדרות ג'ון קנדי. בדרך ראיתי ארבעה אנשים עומדים ליד מה שנראה כמו תחנת אוטובוס. שאלתי את הגבר שעמד שם אם זוהי התחנה של האוטובוס המגיע למנהטן, והוא אמר לי שכן, האוטובוס אמור להגיע בשעה תשע. השעה היתה רבע לתשע, ובמחשבה מהירה החלטתי שאעלה על האוטובוס, ואת המתאם אקנה כבר במנהטן. הצטרפתי לממתינים, וחיכיתי איתם לאוטובוס. כשהוא הגיע, חקקתי בזכרון את מספר האוטובוס - 108. עמדתי בסוף התור והסתכלתי על האנשים שנכנסים לפני. כל אחד מהם שילם לנהג ארבעה דולר במזומן. עליתי אחריהם ונתתי לנהג שטר של חמישה דולר והוא אמר שאין לו עודף. לא נורא. לא ידעתי בדיוק איפה לרדת, אז החלטתי שארד ברגע שאראה את השאר יורדים. רובם נראו לי אנשים קשי-יום, כנראה פועלים העובדים בכל מיני עבודות שחורות בעיר הגדולה.
נסענו למנהטן ובדרכנו עברנו במנהרת לינקולן. למרות שעת הבוקר המוקדמת התנועה זרמה יפה, למעט כמה פקקים קצרים. אחרי בערך 40 דקות האוטובוס עצר בתחנה חשוכה, שנראתה לי נידחת ושוממה, וכל הנוסעים ירדו. לא היה לי מושג לאן הגעתי, אבל ירדתי איתם כי היה ברור לי שזאת התחנה הסופית.
מצאתי את עצמי במבוך מנהרות תת-קרקעיות. הלכתי לכיוון היציאה לפי השילוט, ובדרך הבחנתי בדוכן אביזרי סלולר. ניגשתי והסברתי למוכר שאני צריך מתאם לטלפון, וקניתי מתאם בחמישה דולר. מאוחר יותר הצטערתי שלא קניתי גם שקע אוניברסלי, כדי להטעין גם את הלפטופ. המשכתי אל היציאה, ומצאתי את עצמי ממש ליד הטיימס סקוור, בשדרה השביעית. הסתכלתי על השלט של התחנה ממנה יצאתי, כדי שאדע לאן לחזור, וניסיתי לחקוק בזכרון את השם המסובך: Port Authority Bus Terminal, שזאת בעצם תחנת האוטובוסים המרכזית של מנהטן.
התחלתי לשוטט לאורך השדרה, והבחנתי בעמודי תאורה שבתחתיתם היו שקעים להטענת טלפונים. ניסיתי לחבר את המתאם שזה עתה קניתי אל השקע הסמוך, אבל המתאם היה עם תקע חשמלי, ושקע הטעינה היה שקע יו-אס-בי. הבחור שהטעין את הטלפון שלו לידי ראה שאני לא מסתדר, והציע את עזרתו. סיפרתי לו שהגעתי אתמול בלילה לניו יורק, והסוללה של הטלפון שלי מרוקנת. הוא ליווה אותי לחנות בגדים שנמצאת בסמוך, שהיה בה גם דוכן לאביזרי סלולר, והראה לי איזה כבל אני צריך. קניתי את הכבל, וכשיצאנו שאלתי את הבחור לשמו (ליאו) ואיך אוכל להודות לו על העזרה. הוא אמר: "תקנה לי בירה". קניתי לו בירה בשבעה דולר, והוא הציע לי להיכנס לסניף מקדונלדס הסמוך, בו אוכל גם להטעין את הטלפון וגם להשתמש בוויי-פיי. נכנסתי למקדונלדס, עליתי לקומה השנייה, חיברתי את הטלפון לשקע הטעינה, והתקשרתי לענת וסיפרתי לה כל מה שעבר עלי עד עכשיו.
יצאתי ממקדונלדס והלכתי לטיימס סקוור הסמוכה. היו שם המון אנשים והמון פעלולנים ורקדנים שעשו מופעי רחוב ומסביב שלל שלטי פרסומת מרצדים. חשבתי לעצמי שאם ארצות הברית היא מרכז העולם, וניו יורק היא מרכז ארצות הברית, וטיימס סקוור הוא מרכז ניו יורק, אז אני נמצא עכשיו במרכז העולם.
 |
| טיימס סקוור |
עדיין היתה שעת צהריים, אז החלטתי לנצל את שארית היום לביקור בגשר ברוקלין. נכנסתי לתחנת הסאבוויי של טיים סקוור ושאלתי את הפקחית במדים שעמדה ליד מתקני הכניסה איך להגיע לגשר ברוקלין. היא אמרה לי לקחת את רכבת S לגרנד סנטרל ומשם לעבור לקו הירוק. היא העבירה את כרטיס האשראי שלי במתקן, ונכנסתי למנהרה.
התקדמתי לאורך המנהרה בעקבות השלט האפור של קו "S" ועם כל צעד נוסף הרגשתי את נשימתי הולכת וכבדה ונהייתי צמא. קניתי בקבוק קולה מאשה שעמדה במנהרה, וחיפשתי ספסל לשבת עליו - אבל לא היו שם ספסלים. המנהרה נראתה אינסופית, והקלאוסטרופוביה שלי התגברה יחד עם המחנק והתשישות. באיזשהו שלב הבחנתי בדלת מסתובבת עם שלט יציאה, והחלטתי לוותר על הטיול לגשר ברוקלין.
יצאתי אל המדרכה, שאפתי מלוא ריאותי אוויר, וחזרתי לתחנת האוטובוסים המרכזית בעלת השם המסובך. שאלתי את פקיד המודיעין איפה קו 108 לניו ג'רזי, והוא הורה לי להגיע לרציף 308. הלכתי לשם, והסתבכתי קצת עם מכונת התשלום אבל בסופו של דבר הצלחתי לקנות כרטיס בארבעה דולר.
נעמדתי בתור וחיכיתי. ההמתנה נמשכה ונמשכה, והרגליים שלי התחילו לכאוב. ליד תא הפיקוח היה כסא מרופד עם משענת, ואחרי כמעט חצי שעה של עמידה מייגעת שאלתי את הפקח בתא הבקרה אם אפשר לשבת עליו, והוא הסכים. התיישבתי. וחיכיתי, עד שהעייפות השתלטה עליו והעיניים שלי נעצמו. תפסתי תנומה קלה, כשלפתע פקח כועס טילטל את כתפי בגסות וגער בי שאסור לשבת על הכסא הזה, מלמלתי שקיבלתי רשות, והוא המשיך לנזוף בי אבל כבר לא שמעתי אותו כי בדיוק הגיע האוטובוס "שלי" ואני מיהרתי לעלות עליו.
זה היה הרגע בו החלטתי שאני לא נשאר בניו ג'רזי. אמנם המלון עלה רק 160$ ליום, אבל לא באתי לניו יורק כדי לחסוך כסף, שום דבר לא שווה את הטרחה, ואת הנסיעות, ואת בזבוז הזמן על ההמתנה לאוטובוס.
נסענו דרך מנהרת לינקולן לניו ג'רזי. כעבור כ-40 דקות האוטובוס עצר בתחנה והיה נדמה לי שהגענו לאזור שבו נמצא מלון “סופר 8”. אבל לא הייתי בטוח. שאלתי את הבחור לידי איפה שדרות ג'ון קנדי. והוא הצביע על השדרה הקרובה ואמר לי לרדת כאן. מיהרתי לרדת לפני שהנהג סגר את הדלת, והלכתי למלון.
בחדר, אחרי מקלחת ומנוחה, נכנסתי לבוקינג וחיפשתי מלון במנהטן. בחרתי ב"הולידיי-אין" שנמצא ברחוב 48 מערב, בשכונת Hell's Kitchen, והזמנתי חדר למחר, ליום אחד בלבד. החלטתי שעדיף קודם להתרשם מהמקום, לפני שאתחייב על שהות ארוכה יותר. לא הספקתי לעשות הרבה היום, מלבד הביקור בטיימס סקוור, אבל היה לי ברור שברגע שאתמקם במלון במרכז העיר, הטיול בניו יורק יתחיל באמת.
יום 2: השדרה החמישית, אמפייר סטייט בילדינג, הספריה הציבורית, קתדרלת סנט פטריק, רוקפלר סנטר
26/07/24 - יום ו'.
התעוררתי בשש בבוקר בחדרי שבמלון סופר-8 בניו ג'רזי. היה נחמד להעביר כאן את שני הלילות הראשונים, אבל הגיע הזמן לעבור לניו יורק.
לקחתי את המזוודה ואת תיק הגב, עשיתי סריקה אחרונה לוודא שלא השארתי שום דבר בחדר, ויצאתי אל הקבלה. אמרתי לפקיד הקבלה המנומנם שברצוני לעשות צ'ק-אאוט, והוא החזיר לי את ה-100$ שנתתי כערבון כשהגעתי. החלטתי לוותר על ארוחת הבוקר הצנועה שהציע המלון (קפה, מיץ תפוזים, עוגיות, טוסטים, פנקייקס) ויצאתי לדרך. מחוץ למלון אמנם אין תחנה רשמית של אוטובוס 108 שנוסע למנהטן, אבל לדברי הפקיד - האוטובוס מגיע כל עשר דקות, וכשנהג האוטובוס רואה אנשים ממתינים, הוא עוצר להם. אז יצאתי וחיכיתי. הבעיה שחיכיתי בישיבה, סמוך לדלת המלון, ונדמה לי שעברו שם מספר אוטובוסים מבלי לעצור לי. אז אחרי 40 דקות המתנה מתסכלות קמתי ונעמדתי על שפת המדרכה. ברגע שראיתי את האוטובוס מתקרב נופפתי לו - והוא עצר.
עליתי, שילמתי לנהג ארבעה דולר, ולהפתעתי הוא החזיר לי עודף של כמה סנטים. זה היה מוזר. מה שעוד יותר מוזר היה שהנוסעים שעלו אחרי, בתחנות הבאות, בכלל לא שילמו. הם פשוט עלו והתיישבו, אפילו בלי להראות לו תעודה או משהו. אין לי מושג עד עכשיו מה ההסבר לכך. אולי זה לא היה קו 108, כי באמת לא היה עליו מספר קו, אלא איזה קו פרטי שמוביל אנשים לעבודה או משהו. בכל אופן, הוא נסע במסלול של קו 108, בו נסעתי אתמול, עבר במנהרת לינקולן, המחברת את ניו ג'רזי עם מנהטן, ולבסוף עצר בטרמינל האוטובוסים בעל השם המסובך "Port authority bus termina” שנמצא בקרבת הטיימס סקוור. ירדתי עם המזוודה והתיק, ולקחתי מונית למלון הולידיי אין שנמצא ב"hell's kitchen" ברחוב 48, בין השדרה העשירית לאחת-עשרה. .
השעה היתה בערך תשע בבוקר כשהגעתי למלון. פקידת הקבלה הסבירה לי שלא אוכל להיכנס לחדרי, כי הצ'ק אין הוא רק משעה שלוש אחה"צ, אבל אוכל לאכסן את המזוודה. אז אכסנתי, ויצאתי אל השדרה האחת-עשרה, שכן מגמת פני היתה דרומה, והשדרות במנהטן מחולקות לסירוגין כך ששדרה אחת היא חד-סטרית לכיוון צפון, ושכנתה חד-סטרית לכיוון דרום. בדרך נכנסתי לחנות נוחות וקניתי בקבוק שוקו. אחרי ששתיתי, עצרתי מונית וביקשתי מהנהג שייקח אותי לאמפייר סטייט בילדינג.
המונית פנתה אל השדרה החמישית, ותוך כדי נסיעה לאורך השדרה חלפנו על פני מבנה עם שני פסלי אריות בחזיתו, שנראה לי מוכר. שאלתי את הנהג מהו הבניין הזה, והוא אישר את מה שחשבתי, שזאת הספרייה העירונית של ניו יורק. המשכנו בנסיעה קצרה דרומה עד רחוב 34, והנהג עצר והצביע לעבר האמפייר סטייט בילדינג. שילמתי לו 20 דולר, יצאתי ועמדתי נפעם מול הבניין המפורסם.
 |
| למרגלות האמפייר סטייט בילדינג |
האמת היא שבמבט מלמטה קשה להתרשם מגובהו של האמפייר. הוא נראה כמו עוד אחד מהמגדלים העצומים של העיר. אבל עצם הידיעה שאני נמצא מול האמפייר סטייט בילדינג ריגשה אותי. ממול הבחנתי בבית מרקחת של רשת CVS. נכנסתי לשם וקניתי מארז לכסניות ניקוטין ב-70$, שיהיה לי מה לנשנש בכל פעם שיתחשק לי ניקוטין - כי אמנם נגמלתי מסיגריות לפני שנה, אבל לא מניקוטין. אחר כך נכנסתי לסטארבקס, שבקומת הקרקע של האמפייר. קניתי קפה ועוגייה ב-17 דולר. הקפה היה מגעיל, והעוגייה עוד יותר. אבל המיזוג עבד, והיה שם וויי-פיי, שזה הכי חשוב. התקשרתי לענת, וסיפרתי לה על ההתרחשויות האחרונות. כשהיא שמעה שאני נמצא ברחוב 34 פינת השדרה החמישית היא המליצה לי לטייל בשדרה החמישית. אמרתי לה שקודם אני מעוניין לבקר במצפה של האמפייר, ואולי אטייל בשדרה מאוחר יותר, כדי להעביר את הזמן עד שעה שלוש אחה"צ, מועד הצ'ק אין. אחרי השיחה נכנסתי לגוגל מפס וחיפשתי את בניין הספריה. ראיתי שהוא נמצא בפינת השדרה החמישית ורחוב 42, כלומר 8 רחובות צפונה מרחוב 34 בו אני נמצא. המשכתי "לטייל" על המפה, לעבר רוקפלר סנטר, וראיתי שהוא נמצא בין רחוב 49 ל-50, כלומר כשבעה רחובות צפונה מהספרייה. חקקתי את המידע בזכרון.
יצאתי מסטרבקס והצטרפתי לתור הכניסה למצפה, שלהפתעתי לא היתה מהשדרה החמישית, אלא מרחוב 34. כשהגעתי לראש התור, הסדרן ביקש לראות את ההזמנה שלי, וכשאמרתי לו שאין לי הזמנה, הוא הסתכל עלי כאילו נפלתי מהירח. הסתבר שחוץ ממני, כל שאר המבקרים עשו הזמנות באינטרנט מראש. פדיחה. הוא הפנה אותי אל מכונה להזמנת כרטיסים באולם ההמתנה, ואני ניגשתי והעברתי בה את כרטיס האשראי. על המסך הופיעה הודעה שהמועד הפנוי הקרוב ביותר הוא בשעה אחת וחצי, כלומר רק בעוד שעה וחצי. לא היה לי מה לעשות בשעה וחצי הקרובות, אז החלטתי לוותר. במקום זה אשמע להמלצתה של ענת לטייל בשדרה החמישית. לאמפייר אשוב ביום אחר - והפעם אצטייד בהזמנה מראש.
התחלתי ללכת צפונה לאורך השדרה החמישית, לכיוון בניין הספרייה הציבורית שברחוב 42. החום היה כבד, ולמרות שעברתי אל המדרכה המוצלת, המזרחית, התחלתי להזיע ולהתעייף. לאכזבתי לא הבחנתי בספסלים לאורך השדרה. כנראה שהעירייה סילקה אותם, כדי שלא ישמשו את ההומלסים. מדי פעם עצרתי למנוחה כשאני נשען על אחד העציצים הגדולים בצד המדרכה. אחרי כעשרים דקות הגעתי אל מול הספרייה ושם סוף-סוף מצאתי ספסל לשבת עליו ולנוח.
להפתעתי ראיתי מולי דלתות זכוכית ומעליהן שלט: "THE NEW YORK PUBLIC LIBRARY”. זה היה מוזר, כי בניין הספריה המיתולוגי, עם צמד פסלי האריות, נמצא מאחורי, מעבר לכביש.
 |
| הספריה הציבורית של ניו יורק |
מה שעוד נראה לי מוזר, זה שכל הזמן אנשים נכנסו פנימה מבעד לדלתות הזכוכית, אבל אף אחד לא יצא משם. כאילו כולם נבלעו בפנים.
החלטתי להיכנס כדי לברר את התעלומה. נכנסתי ומצאתי את עצמי בספריית עיון ענקית ומודרנית. מסתבר שהבניין המיתולוגי שנמצא ממול, זה עם פסלי האריות בחזיתו, משמש כיום כמוזיאון, המכיל אלפי ספרים עתיקים ונדירים, ואילו הבניין המודרני בו אני נמצא, מכיל ספרים בני זמננו, שאפשר לעיין בהם, לסרוק אותם, ומן הסתם גם להשאילם.
הבניין משתרע על פני שש קומות, וכל קומה היא אולם ענק גדוש ספרים. עליתי במעלית לקומה החמישית. היו שם שורות מדפים של ספרי מדע בדיוני. בקצה האולם היו שולחנות עם מחשבים ומדפסות, ואנשים ישבו שם ועיינו וסרקו, ממש כמו בבית אריאלה בתל אביב.
היציאה היתה מדלת צדדית הפונה לרחוב 40, מה שהסביר את העובדה שקודם, כשישבתי מול הכניסה בשדרה החמישית, ראיתי רק אנשים נכנסים פנימה, ולא יוצאים החוצה. בכניסה מהשדרה עומד שומר שמונע מהאנשים לצאת ומכוון אותם ליציאה הצדדית. אני מניח שזה אמצעי אבטחה למניעת הכנסת חומרי חבלה ולמניעת גניבות.
חציתי את השדרה לעבר הבניין המיתולוגי, עם שני פסלי האריות בחזית, וביקשתי מבחורה נחמדה שישבה על הספסל לצלם אותי על רקע אחד מהם.
 |
| הספרייה הציבורית של ניו יורק |
עליתי במדרגות השייש ונכנסתי לספרייה. הגעתי לאכסדרה ענקית ומרשימה, עם עמודי שייש ענקיים, המזכירה מקדש יווני או רומי קדום. עברתי ליד עמדה עם קטלוגים, לקחתי קטלוג ונכנסתי לאולם התצוגה. היו בו תאי זכוכית ובהם ספרים עתיקים, שלא ממש עניינו אותי. מה לעשות, אני לא טיפוס של מוזיאונים.
מיהרתי לצאת, ובדרכי החוצה עברתי דרך חנות המזכרות, שגם היא לא ממש עניינה אותי. יצאתי לשדרה, ניגשתי אל קרון פאסט-פוד, שכמותו מצוי בכל פינת רחוב במנהטן, וקניתי הוט-דוג ובקבוק קולה. התיישבתי לאכול ולשתות בגן הספרייה, הנושק לרחוב 42, מקום מוצל עם ספסלים ושולחנות, מול שלט שאוסר על עישון סיגריות משום סוג.
אחרי מנוחה של כעשרים דקות המשכתי ללכת במעלה השדרה החמישית, לכיוון רוקפלר סנטר, שנמצא בין רחוב 49 לרחוב 50 - כלומר שבעה רחובות צפונה. כשהגעתי אל מול המבנה המרשים של קתדרלת סנט פטריק פניתי שמאלה, אל רחבת הרוקפלר סנטר שלא ממש נמצאת על השדרה החמישית, אלא באזור פנימי יותר, למרגלות בניין רוקפלר.
 |
| רוקפלר סנטר |
ציפיתי למצוא ברוקפלר סנטר חבר'ה שמחליקים על הקרח, אבל לאכזבתי לא היה שם קרח, אולי בגלל שבתקופה זו של יולי-אוגוסט קרח נוטה להתמוסס. במקומו הותקנו ברחבה הגדולה שנפרשה לרגליי מסכי ענק שהקרינו בשידור חי את טכס פתיחת האולימפיאדה בפריז, שלגמרי במקרה התקיים באותה שעה. על משטחי דשא מלאכותי ישב קהל שהריע בהתלהבות בכל פעם שעל המסכים נראו חברי המשלחת האמריקאית.
 |
| רוקפלר סנטר |
מבט חטוף בשעון הבהיר לי שהגיעה השעה שלוש, מה שאומר שהחדר שלי במלון מוכן. חזרתי לשדרה החמישית, ולקחתי מונית בחזרה להולידיי-אין. עשיתי צ'ק אין, קיבלתי סיסמה לוויי-פיי ומפתח מגנטי, ועליתי לחדר.
החדר היה בסדר, למעט שני חסרונות: ראשית, המזגן, שקירר יותר מדי ולא הצלחתי להשתלט עליו עם השלט - אז פשוט ניתקתי אותו מהחשמל. ושנית, הטלויזיה, שלא שידרה תחנות נחשבות כמו CNN או NBC, אלא כל מיני תחנות מקומיות. אבל הנוף היה נוף ניו יורקי של גורדי שחקים, ובמקלחת היו מים חמים, והיה וויי-פיי, והמצעים היו נקיים - מה יותר מזה צריך הבנאדם?
כתבתי הודעה במסנג'ר לבת-דודתי לינדה, שמתגוררת בברונקס, והודעתי לה שהגעתי למנהטן ואשמח לבקר אותה. אני מניח שהיא הופתעה כהוגן, כי לא הכנתי אותה מראש. לזכותה ייאמר שהיא התעשתה מהר, וכעבור עוד כמה חילופי מסרים קבענו שניפגש מחרתיים, ביום ראשון. בעלה, טום, יבוא לקחת אותי מהמלון בניסאן שחורה.
יום 3: גשר ברוקלין
27/07/24 - יום שבת.
ארוחת הבוקר במלון הולידיי-אין שבשכונת "Hell's Kitchen" היתה סטנדטית (ביצה מקושקשת, מבחר נקניקים וגבינות) אבל משביעה. אחריה התייצבתי בדלפק הקבלה והודעתי שאני מעוניין להאריך את שהותי במלון בתשעה ימים נוספים. שלשום, לפני שעזבתי את המלון בניו ג'רזי, נכנסתי לבוקינג והחלטתי להזמין לילה אחד בהולידיי-אין במנהטן ואז, אחרי שאתרשם ממנו, אחליט אם להישאר בו או לא. החדר שקיבלתי כאן היה סביר. אמנם המזגן איכזב בהיותו בלתי ניתן לשליטה, ושתי הדרכים להפעיל אותו היו: או להדליק אותו על מצב של הקפאה או לכבות אותו, וגם הטלויזיה - בהיותה דלת ערוצים, ללא סי-אן-אן או אן-בי-סי - אבל כל השאר היה בסדר ונמאס לי לנדוד ממלון למון, אז החלטתי להישאר כאן.
להפתעתי פקידת הקבלה זכרה אותי מהצ'ק-אין אתמול, ואפילו אמרה לי "שלום" בעברית. אבל כשאמרתי לה שהייתי מעוניין להישאר תשעה ימים נוספים, קדרו פניה והיא אמרה שהיא מצטערת, אבל כל החדרים כבר מוזמנים לסוף השבוע, ועלי לעזוב עד שעה שתים-עשרה.
הייתי בשוק. עוד לא חלפו שלושה ימים מאז הנחיתה, ושוב אני נאלץ להחליף מלון. המחשבה על כך ששוב אצטרך לארוז את המזוודה הגדולה ולהיגרר איתה ברחובות מנהטן, דיכדכה אותי כהוגן. עליתי לחדר והתחלתי לארוז. אחר כך נכנסתי לבוקינג, וחיפשתי מלון. החלטתי לקחת מלון שמשתייך לרשת גדולה ואמינה, ובחרתי בהייאט, שזאת רשת עולמית, ידועה ומכובדת. הוא נמצא בשכונת צ'לסי הבוהמיינית, ששמחתי להכירה. גם הפעם החלטתי לא להתחייב על כל תשעת הימים - אלא להירשם ולהתרשם לארבעה ימים ראשונים, ונראה מה הלאה.
בשעה שתים-עשרה יצאתי מהולידיי אין ולקחתי מונית למלון הייאט ברחוב 24 מערב. פקידת הקבלה האדיבה קידמה את פני בחיוך ואמרה לי שאוכל לעשות צ'ק-אין רק בשעה שלוש, אבל אוכל בינתיים לאכסן אצלם את המזוודה. אז אכסנתי, והחלטתי לנסוע לתחנת האוטובוסים המרכזית הסמוך לטיימס סקוור, כי בבוקר, כשניסיתי להתחבר עם הלפטופ, גיליתי שהתקע שלו לא מתאים לשקע בחדר, וגם כל המתאמים שהבאתי מהארץ לא מתאימים - כי ברוב טפשותי לא דאגתי, לפני הטיסה, לקנות שקע אוניברסלי - אז רציתי לחזור לדוכן הגאג'טים שבו קניתי שלשום את המטען לטלפון הסלולרי. יצאתי לכיוון השדרה הששית, שכן מגמת פני היתה צפונה, "אפטאון". לקחתי איתי את כבל ההטענה, כדי לוודא שהכבל החדש מתלבש על התקע שלו. עצרתי מונית וביקשתי מהנהג לקחת אותי לטרמינל האוטובוסים. הנהג הציע שאשלם 25 דולר מבלי להפעיל מונה, והרעיון מצא חן בעיני, כי בנסיעות האחרונות היה נדמה לי שהנהגים מוסיפים סיבובים מיותרים כדי להאריך את הנסיעה. נסענו צפונה, לרחוב 42, וכשהגענו הוספתי לו 5 דולר טיפ, כי במהלך הנסיעה נתקענו בפקקים לאורך השדרה.
היה קטע מביך בסוף הנסיעה כשירדתי מהמונית ובאופן אינסטינקטיבי פתחתי את דלת הבגאז' כדי להוציא את המזוודה – שכמובן לא היתה שם, כי זה עתה הפקדתי אותה ב"הייאט". מסתבר שהנדודים בין המלונות הותירו בי צלקות בל יימחו. התנצלתי בפני הנהג על הטעות, וירדתי אל מבוכי המנהרות של הטרמינל. לא הצלחתי למצוא את הדוכן שקניתי בו את המתאם לפני יומיים, אבל מצאתי דוכן אחר, שגם הוא מתמחה בגאג'טים ואבזרי סלולר, וקניתי שקע אוניברסלי ב-30 דולר – אחרי שווידאתי שהוא מתחבר לתקע של הכבל שהבאתי איתי.
יצאתי אל רחוב 42 ההומה, כשבכוונתי להגיע לגשר ברוקלין. החלטתי הפעם להשתמש במה שלמדתי מנהג המונית שהביא אותי הנה, כלומר לקבוע מחיר מראש, וכך להימנע מ"תרגילים" של נהגי המוניות שנועדו להאריך ולייקר את הנסיעה, ניגשתי אל מונית שעמדה ברמזור האדום ושאלתי את הנהג כמה יעלה לי להגיע לגשר ברוקלין. הנהג השיב: "כמה שיראה המונה." אמרתי לו: "תגיד מחיר – בלי מונה", והוא ענה: "אי-אפשר – רק מונה". ניגשתי למונית אחרת שעמדה בהמתנה לרמזור. שאלתי את הנהג כמה תעלה הנסיעה לגשר ברוקלין, והוא ענה: "בין 25-30 דולר". אמרתי לו: "אשלם לך 30 דולר, בסדר?" והוא הסכים. נכנסתי והתחלנו לנסוע. בדרך הוא שאל אותי מאיפה אני, וכששמע שאני מישראל נתן לי הרצאה שלמה על כך שאנחנו צריכים לסיים את המלחמה בעזה, ושאנחנו צריכים לעשות שלום עם הערבים. זה בערך הרגע בו החלטתי שאני צריך להפסיק להתנייד במוניות והגיע הזמן להכיר את הסאבוויי של מנהטן.
הגענו לגשר ברוקלין ואני ירדתי והתיישבתי על ספסל ברחבה הגדולה ממנה עולים אל הגשר. האווירה היתה של קרנבל, עם המוני תיירים ודוכני מזון המציעים גלידות, שייקים, נקניקיות, ושאר מאכלי-רחוב ומשקאות.
 |
| רחבת העלייה לגשר ברוקלין |
קניתי ב-5$ קוקטייל פירות בכוס פלסטיק גדולה שהכילה פלחי מנגו, פפאייה, אבטיח, מלון, תות, אפרסמון, ועוד כל מיני, ואכלתי אותו בעזרת מזלג פלסטיק שקיבלתי מהמוכרת.
ישבתי שם כשעה, ואז קמתי ופניתי לעבר הגשר ובדרכי קניתי פחית קולה צוננת ב-4$ באחד מקרונות המזון.
גשר ברוקלין בנוי משני מבני אבן עצומים בעיצוב גותי, עם קשתות מחודדות, העומדים בתוך האיסט ריוור, מהם משתלשלים כבלי פלדה המחזיקים את קורות הפלדה העצומות. יש בו שני מפלסים: המפלס התחתון מיועד לכלי רכב, והעליון להולכי רגל. ההליכה עליו מתחילה בשיפוע קל כלפי מעלה, עד מבנה האבן הראשון, ומשם במישור לעבר מבנה האבן השני, שנמצא בברוקלין. מזג האוויר היה חם מאוד, ואני הסתפקתי בהליכה עד המבנה הראשון, כשמדי פעם אני עוצר למנוחה ומשקיף על הנהר ועל הסירות השטות בו.
 |
| גשר ברוקלין |
כשהגעתי למבנה האבן המרשים התיישבתי לנוח, יחד עם עוד מטיילים שישבו שם, ביניהם גם משפחות שהביאו איתן אוכל ושתייה. ישבתי שם בערך חצי שעה, אחר כך קמתי וצילמתי מכל הזוויות את מבנה האבן המרשים ואת השלטים עליו. אחר כך פניתי חזרה. הירידה מהגשר היתה מהירה יותר, כי השיפוע הקל היה הפעם כלפי מטה.
 |
| גשר ברוקלין |
הגעתי למדרכה, ועצרתי מונית שלקחה אותי למלון "הייאט" ברחוב 24 מערב. השעה כבר הייתה ארבע, כך שניתן היה לעשות צ'ק אין. פקידת הקבלה אמרה לי מה הן שעות ארוחת הבוקר, נתנה לי סיסמה לווויי-פיי, ושני מפתחות מגנטיים לחדר שמספרו 1212.
ברגע שנכנסתי לחדר, הבנתי שמעז יצא מתוק. החדר נראה הרבה יותר כייפי מזה שעזבתי הבוקר ב"הולידיי-אין". קודם כל המזגן, שניתן היה לכוון אותו כך שכל עלייה או ירודה של מעלה אחת הורגשו מייד. ובנוסף הטלויזיה, ששידרה מגוון תחנות, בהן CNN, ABC, ועוד. כמו-כן היתה בחדר מכונת קפה, מה שלא היה במלון הקודם. במלה אחת: מושלם. לכל אלה יש להוסיף את העובדה שהאזור בו שוכן המלון, רובע צ'לסי, הרבה יותר סימפטי מ"מטבח הגיהנום" בו שכן המלון הקודם. תחושת אושר עצומה הציפה אותי, ובאותו רגע החלטתי שכאן אעביר את כל תשעת הימים שנותרו לי בניו יורק.
שמחתי גברה בערב, כשיצאתי מהמלון והלכתי לעבר השדרה השביעית. מהמועדונים ובתי הקפה בקעו צלילי מוסיקה, בעיקר ג'ז. מאחד מהם נשמעה נגינת סקסופון. פה ושם עמד באוויר ניחוח וויד. באחד החלונות התנוסס דגל הגאווה. בשדרה השביעית היו מעדניות, וחנויות נוחות, טאקו בל, ופיצה דומינו'ס, ועוד פיצריה, ומרכול של רשת Whole food market, ועוד מרכול בשם West side market, מסעדת שיש-קבב, בתי קפה, מועדונים, ברים, חנויות אופנה וגלריות. מצפון נצצו האורות הצבעוניים של ברודוויי וטיימס סקוור.
ואם כל זה לא מספיק, כשהגעתי לפינת רחוב 23, הבחנתי במדרגות היורדות אל תחנת סאבוויי. אחרי ההתנסויות הלא-תמיד-נעימות עם נהגי המוניות בעיר, ואחרי שהוצאתי די הרבה כסף על הנסיעות איתם, הגיע הזמן להכיר את הסאבוויי של ניו יורק - אבל זה יחכה למחר או מחרתיים.
בפיצרייה שברחוב 23 קניתי פיצה פפרוני וקולה, וחזרתי למלון.
יום 4: מפגש משפחתי בברונקס
28/07/2024- יום א'
היום הוקדש למפגש משפחתי מרגש בניו-יורק. בשעה 11:20 התייצבתי מחוץ למלון "הייאט" שברחוב 24 מערב, וחיכיתי לטום, בעלה של לינדה, שיבוא לאסוף אותי. בדיוק ב-11:30 טום הגיע במכונית "ניסאן" שחורה, ונכנסתי למכוניתו. טום הוא בעלה של לינדה, שהיא בתה של רגינה, אחותה של אמי. נסענו מערבה, עד להדסון, ומשם צפונה לכיוון ברונקס. בדרך דיברנו על מוסיקה. מסתבר שהטעם המוסיקלי שלנו זהה (ביטלס, רולינג סטונז, לד זפלין). טום סיפר לי שהיה לא מזמן בהופעה של הרולינג סטונז. כעבור כחצי שעה הגענו לבית הקפה בברונקס, שם נועד להתקיים המפגש. זמן קצר אחרינו הגיעה לינדה. התחבקנו בהתרגשות והצטלמנו - לינדה רצתה להצטלם כמה תמונות, כדי שתוכל לבחור מתוכן את הטובה ביותר.
 |
| לינדה ואני |
יחד עם לינדה הגיעו גם לילי, בתה של אווה, אחותה של אמי, בעלה ג'ואל, ואשתו של בנם של לינדה וטום יחד עם בנה הקטן. ג'ואל שמח לדבר איתי בעברית, כי בהיותו נער התחנך בישיבה, ולמד בה עברית. השיחה זרמה בשטף, והרגשתי נפלא. לינדה הראתה לי את תמונת השחור-לבן שצילם אביה, דוד יוסף, לפני בערך 60 שנה במרפסת בית הוריי בחיפה ובה נראים ארבעתנו עומדים זה מאחורי זה: אני (בערך בגיל 10), אחי אבי (שהיה בערך בן 7), טדי ולינדה.
| מימין: הנכד של לינדה וטום, אני, לילי, ג'ואל, טום, לינדה, אשתו של בנם של לינדה וטום |
דיברנו על פוליטיקה ועל הבחירות הקרבות בארה"ב - לינדה אמרה שהיא וטום מאז ומתמיד היו רפובליקנים, ולכן הם יצביעו בעד טראמפ. אמרתי ללינדה שלדעתי העובדה שהיא מגדירה עצמה כרפובליקנית אינה מחייבת אותה להצביע אוטומטית למועמד המפלגה הרפובליקנית, ועליה לשקול כל מועמד באופן ספציפי - האם הוא מתאים או לא. ביחס לטראמפ הזכרתי את נסיון ההתקוממות שהוא הוביל בששה בינואר, כשהטיף להמון המוסת להסתער על הקפיטול, והטיעון הזה די הביך אותה. באשר לדעתי, אמרתי שאני חצוי - מצד אחד טראמפ הוא פסיכופט פאשיסט ומטורלל, אבל מצד שני קאמלה האריס השוותה לאחרונה בין מצבם של הישראלים למצבם של הערבים בעזה, ולדעתי זו השוואה מופרכת, כי בכל הקשור למה שקרה בשבעה באוקטובר - אנחנו הקורבן והם התוקפן. אחר כך דיברנו על עוד נושאים בין היתר שאלתי את טום ולינדה אם הם חוו אנטישמיות, ושניהם אמרו שלא. שאלתי את טום אם הוא שומר שבת, והוא ענה שהוא לא נוסע בשבת, מלבד פעם אחת שהוא היה צריך להגיע להלוויה.
לילי, למרבה האכזבה, לא זכרה אותי - למרות שאני זכרתי אותה בבירור. לפני כמעט חמישים שנה, בשנת 1975, היא התארחה בבית הורי בחיפה במשך כחודש, ומכיוון שהיא ואני היינו בני אותו גיל, ואני הייתי היחיד שדיבר אנגלית, מצאנו שפה משותפת בנושאים שונים - אבל עכשיו, כשנפגשנו, היא אמרה שאינה זוכרת אותי - ורק הראתה לי תמונה שלה עם הורי. כשהזכרתי לה את הנסיעה המשותפת שלנו לבית של סבא שלנו ("זיידה", בלשונה) בקרית ביאליק - זמן קצר אחרי פטירתו - היא הואילה בטובה להודות שהיא זוכרת את זה במעומעם. הדבר היחיד שהיא זכרה בבירור היה שפעם אמי לקחה אותה לקניות בשוק, ואיזה חייל התחיל איתה, אבל אמי לא הרשתה לה להזמין אותו אלינו הביתה. כיום היא עורכת-דין, וחוטאת בכתיבה פה ושם, ואפילו הוציאה ספר.
השיחה קלחה בנעימים, וכך חלפו להם כשעתיים. לבסוף כולנו קמנו, אבל בשלב הזה, כשחשבתי שהמפגש הסתיים וכבר התחלתי להיפרד מהם, לינדה אמרה שניסע לבקר את אווה, דודתי, אחותה של אמי ז"ל. ואם המפגש עד עכשיו היה מרגש, הרי שהמפגש הבא היה אפילו עוד יותר מרגש. אמי ואמה של לינדה (רגינה) היו שתיים מתוך חמישה אחים: אחרי השואה שלושה מהם עלו לישראל, ושניים היגרו לארה"ב. רגינה ובעלה יוסף עזבו את ישראל וירדו לארה"ב בשנות החמישים. לתומי סברתי שכל הדודים שלי בארה"ב (רגינה, שייע ואווה) נפטרו - אבל כעת נודע לי להפתעתי שאווה עדיין חיה וקיימת, והיא בת 102!
נסענו לבית האבות בברונקס שבו דודה אווה מתגוררת. לינדה סיפרה לי שכאן גם התגוררה אמה, רגינה, בשנותיה האחרונות: מקום מרווח ונעים מאוד. התרגשתי לפגוש את אווה, שדומה דמיון מפתיע לאמי המנוחה. אווה ישבה על כסא גלגלים ונראתה עירנית ופעילה, עם ברק בעיניים. היא דיברה באופן צלול, אבל כששאלתי אותה אם היא יודעת מי אני, היא בילבלה אותי עם אבא שלי ואמרה: אתה התחתנת עם תילה (אמא שלי) אחרי השואה. הצוות חילק שלנו שלגונים ושתיה, והיתה גם "הופעה אומנותית" של זמר קשיש שנראה בן-גילם של הישישים השוהים כאן, שליווה את עצמו באורגן חשמלי, ושר מספר שירים, ביניהם "She works hard for the money" של דונה סאמר - וזה נראה ונשמע הזוי. כך עברו עוד שעתיים, ובסך הכל ארכה כל הפגישה המשפחתית המרגשת למעלה מארבע שעות.
 |
| לילי ואני עם דודה אווה |
ג’ואל ולילי הסיעו אותי בחזרה למנהטן. בדרך ג'ואל סיפר לי שדודה אווה בת ה-102 אפילו לא סובלת מבעיות לחץ-דם, והיא אפילו מסוגלת לקום מכסא הגלגלים ולהתהלך בכוחות עצמה. איזו אשה מדהימה!
חזרתי למלון מותש ונרגש. כשפתחתי את הטלפון ראיתי הודעה מענת שלינדה כבר העלתה לפייסבוק את התמונה המשותפת שלנו. הדלקתי את הלפטופ, וראיתי שלינדה העלתה לצד התמונה את תמונת השחור-לבן שצילם אביה, דוד יוסף, לפני בערך 60 שנה במרפסת בית הוריי בחיפה. כתבתי לענת שזאת היתה פגישה מרגשת עם המשפחה המהממת שלי. אחר-כך העליתי לפייסבוק את התמונה שלנו בבית הקפה, שצולמה ע"י אחת המלצריות. וקראתי לה בשם "מפגש מרגש עם המשפחה בניו יורק".
יום 5: סנטרל פארק (בניין "דקוטה", "שדות תות", פסל אליס)
28/07/24 יום ב'.
התעוררתי בסביבות 7:00, וירדתי לאכול ארוחת בוקר. אחר כך יצאתי כדי לקחת מונית שתסיע אותי לבניין "דקוטה" שברחוב 72 מול סנטרל פארק. השדרות במנהטן הן חד סטריות לסירוגין: אחת צפונה, השניה דרומה, וכן הלאה - ומכיוון שרחוב 72 נמצא צפונית (אפטאון) מהמלון שלי שנמצא ברחוב 24, פניתי לשדרה הששית, שהיא חד-סטרית לכיוון צפון.
עצרתי מונית, וביקשתי מהנהג לקחת אותי לבניין "דקוטה". מייד עם תחילת הנסיעה הוא שאל אותי מאיפה אני, וכששמע שאני מישראל סיפר שהוא אוקראיני מקייב, ויש לו בן-דוד בחיפה. נאלצתי להשתתף איתו בשיחה למרות שלא ממש בא לי. נסענו צפונה לאורך השדרה הששית עד שהשדרה "נקטעה" על ידי הסנטרל פארק. פנינו שמאלה לאורך רחוב 59 ומשם צפונה לרחוב 72, שם הנהג עצר, הצהיע על קטע המדרכה שלפני הכניסה לבניין ואמר לי: "כאן נרצח ג'ון לנון". משום-מה היה נדמה לי שהרצח אירע במעלית, וניסיתי להתווכח איתו – אבל הוא עמד על שלו. מאוחר יותר, כשבדקתי, התברר לי שהוא צדק ואני טעיתי. פאשלה שלי. שילמתי לו 30 דולר ויצאתי.
 |
| בניין דקוטה |
הבניין נראה עתיק ומפואר, אבל לא היה עליו שום שלט המעיד שזהו אכן בניין "דקוטה" המיתולוגי. גם לא ראיתי תיירים בסביבה, וזה נראה לי מוזר. בפתח מבואת הקשתות המפוארת היה שער ברזל פתוח למחצה, ולצידו שלטים על רגליות שאסרו את הכניסה למי שאינו מורשה. משמאל היתה בוטקה מוזהבת, בדיוק כמו זו שעמדה שם בעת הרצח, ולידה שומר במדי שרד וכובע מצחייה. ניגשתי אליו ושאלתי אותו, באנגלית הקלוקלת שלי: "This is...” - והוא מייד קטע אותי ואמר לי בפסקנות: “Yes”. הייתי בשוונג של השאלה, והספקתי עוד למלמל את המשכה: "Dakota building ?” אבל התשובה כבר ניתנה בגוף השאלה, כך שההמשך היה מיותר. אני מתאר לעצמי שבכל משמרת האיש הזה צריך לענות לכמה מאות תיירים סקרניים ששואלים אותו את אותה שאלה בדיוק, וזה נהיה אצלו חלק מהרוטינה .
 |
| בניין דקוטה |
נשארתי שם עוד בערך חצי שעה, ולצלם ולהתרשם. בהמשך הופיעו תיירים בודדים, שגם הם עצרו וצילמו. הרצח אירע בשנת 1980. ג'ון לנון ואשתו יוקו שבו בערב מאולפן הקלטות ותיכננו להמשיך משם ולבלות את הערב יחד, כנראה במסעדה. בדרכם החליטו לעצור בבניין דקוטה, שבו התגוררו, כדי להגיד לילה טוב לבנם שון. נהג הלימוזינה עצר להם על רחוב 72, ליד מבואת הקשתות, והם ירדו ופנו לעבר המבואה. הרוצח, צ'פמן, חיכה שם מהבוקר. יוקו חלפה ראשונה על פניו. אחריה חלף לנון, והם החליפו מבטים. לנון המשיך בדרכו, ואז צ'פמן שלף אקדח וירה בגבו חמישה כדורים שמתוכם פגעו בו ארבעה. לנון איבד דם רב, ומת בדרכו לבית החולים רוזוולט.
 |
| דוכן המזכרות |
חציתי את השדרה ונכנסתי לפארק. חלפתי על פני דוכן שמכר פוסטרים של לנון והביטלס וכל מיני מזכרות. המשכתי הלאה והגעתי לפינת ההנצחה ללנון שנקראת "שדות תות", על שם השיר שלנון כתב. זהו עיגול פסיפס במפגש השבילים, עם המלה "imagine" במרכזו, ופרחים שאנשים הניחו שם. על ספסל סמוך ישבה בחורה עם גיטרה ומערכת הגברה ששרה שירי ביטלס. לא אהבתי שהיא שרה גם שירים שכתב מקרטני. בפינת ההנצחה לג’ון לנון צריך לשיר רק לנון. אחרי זמן קצר היא עזבה ובמקומה התייצב בחור, גם הוא עם גיטרה ומערכת הגברה, והוא שר הפעם רק שירים של לנון. הביצוע שלו ל"imagine" היה נוגע ללב וממש מצמרר. צילמתי אותו בוידיאו וזרקתי לתיבת הגיטרה שלו את שאריות הכסף הקטן שנותרו לי, שלושה דולר (עכשיו אני מצטער שלא נתתי לו יותר).
לצפייה בוידיאו: https://www.youtube.com/shorts/dr3CmHINoOY
נשארתי
שם בערך 40
דקות
ופשוט תפסתי שלווה ונהניתי מהמקום הפסטורלי
והעצוב הזה,
עם
האנשים היפים שבאו הנה מכל העולם להתייחד
עם זכרו של לנון.
"שדות תות"
אחר כך קמתי והתחלתי לשוטט ברחבי הסנטרל פארק. רציתי להגיע לפסל "אליס בארץ הפלאות", אבל לא ראיתי שילוט שמכוון אל הפסל והטלפון שלי לא היה עם חיבור לאינטרנט. מצאתי את עצמי אבוד בסנטרל פארק. על השביל ההיקפי חלפו חבר'ה שעשו ג'וגינג, או רכבו על אופניים או על קורקינטים, פה ושם חלפו כרכרות רתומות לסוסים או לאופניים. נופפתי לבחור שחור שנהג באופניים רתומים לכרכרה. הוא עצר וניגשתי אליו. הצעתי לו 10 דולר תמורת הסעה אל פסל אליס. הוא דרש 30 דולר. התווכחנו קצת ובסוף התפשרנו על 20. עליתי, והוא לקח אותי לפסל.
לצפייה בוידיאו: סנטרל פארק 2 29/07/204
במבט לאחור אני מצטער על הטעות שעשיתי: הייתי צריך לשכור אופניים, רגילים או חשמליים - או קורקינט חשמלי - ולעשות טיול היקפי מסביב לפארק. כך הייתי מבקר בכל האטרקציות של הפארק, כמו גן החיות, ולא רק בשתי האטרקציות שביקרתי בהן: פינת ההנצחה ללנון ופסל אליס בארץ הפלאות.
נהג כרכרת-האופניים הוריד אותי בסמוך לפסל, הסביר לי איך להגיע לשם והמשכתי רגלית. צילמתי כמה תמונות סלפי וביקשתי מבחור נחמד שיצלם אותי, והוא צילם את התמונה שלדעתי היא היפה ביותר מכל התמונות של הטיול בניו יורק. קודם כל היא רוחבית, ולכן נראית מרווחת ועשירה בפרטים, להבדיל מרוב התמונות שצילמתי בטלפון, שהן מאונכות ועל כן נראות צרות ומצומצמות. זאת אחת הצרות הצרורות של הטלפון הנייד, שרוב התמונות המצולמות בו הן מאונכות.
 |
| פסל אליס בסנטרל פארק |
פתאום התחיל לרדת גשם. סוף יולי, אמצע הקייץ, ואנשים סביבי פותחים מטריות. טוב, זה לא היה ממש מפתיע, כי בימים האחרונים ירד גשם בערב, אבל עבורי זאת היתה הפעם הראשונה שהגשם יורד באמצע היום. דווקא היה נעים, כי זה שבר את החום. אבל לא יכולתי להישאר. אז קמתי והלכתי.
הגעתי אל "בית הסירות" (Boathouse), שזה מקום שאפשר להשכיר בו סירות לשייט באגם, ויש בו מזנון ורחבה עם שולחנות וכסאות. הזמנתי כוס לימונדה עם קרח וזה עלה לי, עם הטיפ, 6.81 דולר. ישבתי שם בערך רבע שעה ונהניתי מהלימונדה ומהנוף
ביציאה מהפארק עמד קרון מזון שהציע, בנוסף להוט-דוג גם "קורן-דוג". הסתקרנתי, אז קניתי "קורן-דוג" ב-5 דולר. מסתבר שזאת נקניקיה עטופה במאפה שעשוי כנראה מקמח תירס, שהמוכר טובל אותו בקערת שמן רותח. הטעם היה מגעיל. לקחתי שני ביסים וזרקתי את השאר לפח.
יום 6: פסל החירות, סטייטן איילנד, גראונד זירו, "מטרוקארד"
30/07/2024 – יום ג'
התוכנית להיום היתה לראות את פסל החירות, והדרך הפשוטה (והזולה) ביותר לעשות את זה היא בשייט על המעבורת לסטייטן איילנד. יש אמנם סיורים לפסל עצמו, שנמצא בליברטי איילנד, אבל הם עולים כסף וכרוכים בהמתנה מייגעת בליברטי פארק, ובחום הלוהט של תחילת אוגוסט זה לא נראה לי רעיון טוב - מה גם שההפלגה במעבורת לסטייטן איילנד היא חינמית. מעיון במדריכי התיירות באינטרנט למדתי שעלי לנסוע בסאבוויי אל south ferry station, שם נמצאת תחנת המעבורת לסטייטן איילנד, ומעיון במפת הסאבוויי למדתי שהקו המגיע לשם הוא קו מספר 1 במסלול האדום, שלגמרי במקרה עובר דרך התחנה ברחוב 23 פינת השדרה השביעית, הסמוכה למלון שלי - מה שאומר שהגיע הזמן ללמוד להשתמש בסאבוויי של ניו יורק, אחרי כמעט שבוע שאני מתנייד במוניות וכבר נמאס לי שכל נהג רואה חובה לעצמו לשאול מאיפה אני, וכשהוא שומע שאני מישראל תמיד יש לו מה להגיד בקשר לזה, ונמאס לי גם מהתחושה שנהגים מנסים לתחמן אותי ועושים סיבובים מיותרים.
אחרי ארוחת הבוקר במלון, הלכתי ללתחנת הסאבוויי שברחוב 23 פינת השדרה השביעית. ירדתי במדרגות וניגשתי אל הפקח שעמד ליד המכונות ואמרתי לו שאני רוצה להגיע לסאות' פרי סטיישן וביקשתי שיסביר לי איך קונים כרטיס. הוא שאל אם אני רוצה כרטיס חד-פעמי או כרטיס לשבוע. השבתי שאני רוצה כרטיס לשבוע, והוא הפנה אותי אל המכונה שמנפיקה את ה"מטרוקארד", והסביר לי איך לעבור בין התפריטים. המכונה שאלה אותי אם אני משלם במזומן, באשראי, או באמצעי תשלום אחר. הקשתי על תשלום באשראי, ואז היא הציעה לי מבחר של כרטיסים: ליום, לשבוע, לחודש, וכו'. בחרתי בכרטיס לשבוע, והתבקשתי לשלם 35 דולר. העברתי את כרטיס האשראי והיא הנפיקה לי כרטיס "מטרוקארד" שזה כרטיס נייר כתום עם פס מגנטי, המאפשר נסיעה חינם במשך שבוע בקווי התחבורה הציבורית של מנהטן.
 |
| כרטיס מטרוקארד |
הפקח הסביר לי שכדי להגיע לסאות' פרי סטיישן עלי לצאת מהתחנה, לחצות את השדרה, ולהיכנס לתחנה מהצד המערבי. מסתבר שלתחנה יש שני רציפים מקבילים: האחד לקו צפונה (“אפטאון"), והשני לקו דרומה (“דאונטאון"). הרציף המזרחי, שבו נמצאתי, הוא של הקו צפונה וכדי להגיע לסאות' פרי עלי לנסוע דרומה.
מאוחר יותר, כשחזרתי למלון, השתמשתי במידע הבסיסי הזה כדי ללמוד את מפת הסאבוויי של ניו יורק. (ליתר דיוק: החלק הדרומי של מנהטן, מסנטרל פארק דרומה). במבט ראשון זה נראה מסובך, אבל ברגע שקולטים את הפרינציפ זה די פשוט, בדיוק כמו מערכת הכבישים של מנהטן, שגם היא פשוטה וליניארית. קווי הרכבת העיקריים נוסעים צפונה/דרומה, במקביל לשדרות. צפונה במנהטנית זה "אפטאון" - ודרומה "דאונטאון" (כמו שאצלנו הגליל העליון הוא הצפוני, והתחתון הוא הדרומי). בכל תחנה יש רציף המיועד לקו הצפוני, ורציף מקביל לקו הדרומי. יש תחנות שבהן עובר רק קו אחד, ויש תחנות שבהן עוברים מספר קווים, שניתן להחליף ביניהם.
 |
| מפת הסאבוויי של ניו יורק |
במפה יש 4 קווים עיקריים, המסומנים ב-4 צבעים: כחול, אדום, כתום וירוק. ארבעתם אנכיים, כלומר לכיוון צפון/דרום, במקביל לשדרות המרכזיות של העיר. ברחוב 42 נמצא קו רוחבי של הסאבוויי, כלומר קו שנוסע מזרחה/מערבה, והוא צבוע בסגול. קו רוחבי נוסף שמקביל אליו הוא של רכבת ה"שאטל", המקשרת בין טיימס-סקוור לגראנד סנטרל. הקו שלה צבוע אפור והיא מסומנת באות "s".
החסרון של התחנה ברחוב 23, כמו של רוב התחנות בעיר, הוא שאין בה מדרגות נעות או מעלית - והיציאה ממנה כרוכה בעליה של כ-20 מדרגות. חסרון נוסף הוא שאין בה מיזוג, ובתקופה זו של הקיץ מאוד חם ומחניק לחכות על הרציף. מצד שני, התדירות של הרכבת בשעות היום גבוהה מאוד - בערך כל 5 דקות מגיעה רכבת. כל הרכבות שנסעתי בהן היו ממוזגות, כך שהנסיעה עצמה די נעימה (אלא אם כן בשעות העומס אין מקומות ישיבה, ואז זה פחות נעים).
נכנסתי לתחנה מהצד הנגדי ועמדתי כמה דקות מול מתקני הכניסה כדי לצפות באנשים הנכנסים וללמוד מהם איך מעבירים את הכרטיס, ולאיזה כיוון צריך להיות מופנה הפס המגנטי (התשובה: צריך להעביר את הכרטיס בין "שפתי" המתכת כשהפס המגנטי מופנה ימינה ולמטה). אחרי שתפסתי את הפרינציפ העברתי את הכרטיס ונכנסתי.
 |
| רציף הסאבוויי |
כעבור פחות מחמש דקות הגיעה רכבת מספר 2, שנוסעת דרומה ("דאונטאון") לסאות’ פרי ועליתי עליה. לא חששתי שאפספס את תחנת היעד שלי, כי זאת התחנה האחרונה של הקו, ממש בקצה הדרומי של מנהטן. יש גם כריזה ברכבת של שמות התחנות, והשילוט בתחנות עצמן גדול וברור (אלא אם כן נמצאת רכבת נוספת על המסילה המקבילה, ואז היא מסתירה את השילוט).
בתחנת "south ferry" ירדתי. התחנה מחוברת לתחנת המעבורת לסטייטן איילנד, אז בהליכה נינוחה עברתי לאולם ההמתנה הגדול, המרווח והממוזג, שבו המתינו יחד איתי עוד כמה מאות אנשים. .
 |
| אולם ההמתנה למעבורת לסטייטן איילנד |
המעבורת לסטייטן איילנד צבועה בכתום, ההפלגה בה היא כאמור חינמית, והסיבה העיקרית שבגללה המוני התיירים מפליגים בה היא לא בגלל רצונם לטייל בסטייטן איילנד, אלא בגלל שהיא חולפת על פני פסל החירות. זוהי הדרך הנוחה, המהירה, וה"זולה" ביותר לראות את הפסל. בהפלגה הלוך - לכיוון סטייטן איילנד - מומלץ להתמקם בסיפון הימני של המעבורת, כדי לצפות בפסל, ובהפלגה חזור בסיפון השמאלי, מאותה סיבה.
 |
| המעבורת לסטייטן איילנד |
עברנו מול פסל החירות, ואני צילמתי והתרגשתי. כעבור 20 דקות בערך הגענו לסטייטן איילנד. באי עצמו אין מה לעשות, אז ירדתי מהמעבורות ועברתי מיד לאולם ההמתנה של המעבורת החוזרת למנהטן. תדירות ההפלגה של המעבורת היא אחת לחצי שעה בערך, כך שלא הצטרכתי להמתין יותר מדי זמן. בזמן ההמתנה קניתי שייק בננה רק כדי שאוכל להגיד שקניתי משהו בסטייטן איילנד.
לצפייה בוידיאו: https://www.youtube.com/shorts/ORcn7WXrCOs
בדרך חזרה שוב חלפנו על פני פסל החירות, שוב צילמתי, ושוב התרגשתי (טוב, הפעם פחות). כעבור 20 דקות חזרנו לתחנת "south ferry". השתמשתי שוב, בפעם השניה היום, בכרטיס ה"מטרוקארד" שקניתי הבוקר, והרגשתי שההשקעה מתחילה להחזיר את עצמה. עליתי לרכבת מספר 1, ונסעתי צפונה ("אפטאון") לכיוון רחוב 23. כעבור שתי תחנות, הרכבת עצרה בתחנת "World Trade Center" ובהחלטה ספונטנית החלטתי לרדת ולבקר באתר, שהוא אחת האטרקציות שהחלטתי לבקר בהן לפני הטיסה.
 |
| אוקולוס |
ביציאה מתחנת הסאבוויי עברתי דרך ה-Oculus, שהוא הכלאה של תחנת סאבוויי, קניון, ותמנון. יש בו חנויות מותגים מפוארות, והמבנה כולו מוקף קשתות ענקיות. בעיניי הוא מכוער - אני מעדיף את ניו יורק עם המבנים הגיאומטריים, הישרים - אבל זה עניין של טעם. ויתרתי על קניית תיק של לואי ויטון וחיפשתי את היציאה, אבל הסתבכתי במעברים ובמפלסים השונים, עד שאיכשהו הצלחתי לצאת אל אור השמש. מצאתי את עצמי מול רחבה גדולה, הומה ושוקקת מבקרים ודוכני מזון ומזכרות. ישבתי על מדרגת אבן מתחת לקשתות המכוערות והסתכלתי על האנשים ועל הבניינים המרשימים. לא רחוק מכאן עמדו מגדלי התאומים, שנהרסו במתקפת הטרור בספטמבר 2001.
אחרי בערך שעה של ישיבה נינוחה קמתי והלכתי לאתר ההנצחה (“ממוריאל”) לחללי הפיגוע: שני בורות גדולים ומרובעים, מוקפים לוחות שייש שחורים עליהם חקוקים שמות הרוגי הפיגוע. נשארתי שם כמה דקות, התרשמתי, וחזרתי לסאבוויי – אבל הפעם מבלי לעבור דרך הקניון המכוער, אלא מהכניסה הישירה לרציף. השתמשתי בכרטיס ה"מטרוקארד" שקניתי הבוקר, ונסעתי לרחוב 23.
 |
| ממוריאל - אתר ההנצחה לחללי האחד עשר בספטמבר |
בדרך למלון קפצתי לסופרמקרט Whole food market בשדרה השביעית וקניתי ציזיקי, חומוס, קרטון חלב ובגט טרי - וכשהגעתי לחדר הכנתי ארוחת שחיתות כיד המלך. החומוס היה מחורבן ועשה לי קלקול קיבה שהציק לי כל הלילה, אבל מגיע לי - איזה אידיוט קונה חומוס בניו יורק?
יום 7: פן סטיישן, גרנד סנטרל, טיימס סקוור
31/07/24 - יום ד'
התוכנית להיום כללה שלושה יעדים: פן סטיישן, גרנד סנטרל, וביקור ממושך יותר בטיימס סקוור. עכשיו, עם ה"מטרוקארד" שלי שמאפשר נסיעות חופשיות ברכבת התחתית, התיישבתי מול הלפטופ ובניתי מסלול: מהתחנה ברחוב 23, הקרובה למלון, אקח רכבת צפונה בקו 1, 2 או 3, לתחנת "פן" ברחוב 34 - ומשם אלך ברגל לטיימס סקוור ברחוב 42. אחר כך אקח את הקו האפור S לגרנד סנטרל.
אחרי ארוחת בוקר משביעה במלון יצאתי לתחנת התחתית ברחוב 23 פינת השדרה השביעית, ירדתי לרציף המזרחי - שכן מגמת פני הפעם היתה צפונה (אפטאון) - ותוך פחות מחמש דקות הגיעה אחת הרכבות של הקו האדום ונסעתי איתה שתי תחנות צפונה, ל"פן סטיישן".
 |
| פן סטיישן |
האמת שדי התאכזבתי, שכן זכרתי את "פן סטיישן" מתמונות ישנות בזכות העיצוב הקלאסי המהמם, אבל מסתבר שבינתיים התחנה עברה שיפוץ והפכה לסוג של קניון מפואר, עם המון חנויות נוצצות. אבל המיזוג עבד יופי, ואני שוטטתי קצת ברחבי התחנה ונהניתי מהצינה. אחר כך יצאתי לרחוב 34.
בדיעבד אני מצטער שלא בחרתי ביציאה לכיוון המדיסון סקוור גרדן, שנמצא ממש קרוב, וכך החמצתי ביקור באחת האטרקציות של מנהטן שסימנתי לעצמי עוד בארץ. הפיספוס הזה נבע מבורות: לא ידעתי שהאיצטדיון המפורסם נמצא בסמוך ל"פן סטיישן", וזה נודע לי רק מאוחר יותר.
הלכתי צפונה לעבר טיימס סקוור. בניגוד לביקור הקודם, לפני ששה ימים, שהיה חטוף - הפעם לקחתי את הזמן, כמו שאומרים. התיישבתי על המדרגות האדומות שבקצה הצפוני של הככר, ובמשך יותר משעה פשוט התבוננתי בשלטים המרצדים, בתיירים, בדמויות דיסני המתרוצצות ביניהם, וצילמתי כמה תמונות למזכרת.
 |
| טיים סקוור |
התכנון המקורי היה לקחת מכאן את קו הסאבוויי S, המסומן באפור, שהוא קו קצר הנוסע לרוחב העיר - בניגוד לשאר הקווים הנוסעים לאורך העיר, ומקשר בין טיימס סקוור לגרנד סנטרל - אבל החום המעיק עשה את שלו, ונזכרתי בטראומה מלפני שבוע כשהתברברתי במבוך מנהרות הסאבוויי בחיפושי אחר רציף ה"שאטל" - והחלטתי להתפנק ולקחת מונית. עצרתי מונית, וביקשתי להגיע לגרנד סנטרל. הנהג דיבר ערבית במכשיר הקשר, מה שלא רומם במיוחד את מצב רוחי, ובנוסף לכל הצרות רחוב 42 היה פקוק ובקושי זזנו. כך יצא שעל נסיעה למרחק די קצר שילמתי מחיר מוגזם של 20 דולר.
לצפייה בוידיאו: https://www.youtube.com/shorts/96648R5A_S4
נכנסתי לגרנד סנטרל ועברתי במנהרה לעבר האולם הראשי. בניגוד ל"פן סטיישן", הגראנד סנטרל שומרת על ההוד וההדר של פעם, עם הרבה שייש ועמודים מגולפים. השיא היה כמובן האולם הראשי, עם התקרה הגבוהה בצבע ירוק, ומדרגות השייש והשעון הקלאסי. התיישבתי על אחת המדרגות (באולם כולו לא היו ספסלים), ונהניתי להסתכל על האנשים הזורמים לכל הכיוונים כמו נחילי נמלים חרוצות.
 |
| גראנד סנטרל |
יום 8: MOMA, RADIO CITY, NBC, KATZ DELI
01/08/24 -יום ה'
אחרי ארוחת הבוקר במלון נסעתי בסאבוויי מהתחנה ברחוב 23 פינת השדרה השביעית צפונה (אפטאון) עד רחוב 50, יצאתי והלכתי מזרחה עד השדרה הששית, מול אולם המופעים המיתולוגי "רדיו סיטי".
 |
| רדיו סיטי |
פניתי שמאלה והלכתי במעלה השדרה הששית עד רחוב 53, ואז פניתי ימינה לעבר המוזיאון לאומנות מודרנית, שנמצא בין השדרה הששית לחמישית. אחרי הליכה קצרה נגלה לעיני השלט הלא-ממש-מרשים בשחור-לבן התלוי במאונך: MOMA.
נעמדתי בתור, נכנסתי פנימה וניגשתי לקופות. שילמתי 22 דולר על כרטיס כניסה, ונאלצתי לחכות קצת, כי בניגוד למה שהיה כתוב באתר האינטרנט של המוזיאון, הכניסה למבקרים נפתחת רק מהשעה עשר בבוקר. כשהגיעה השעה עשר עליתי לקומה השניה, ועברתי בין ה"יצירות", וזאת היתה אחת החוויות המאכזבות שעברתי בניו יורק: אוסף של מריחות צבע סתמיות.
 |
| MOMA |
ברחתי מהמוזיאון כל עוד נפשי בי והסתובבתי ברחובות הסמוכים. בשדרה הששית עמד קרון אוכל איטלקי ומאחוריו קרון אוכל פולני. ,תור ארוך השתרך מול קרון האוכל האיטלקי, אבל מול קרון האוכל הפולני לא עמד אף אחד. מעניין למה.
המשכתי לשוטט והגעתי לרחוב 49, שם חלפתי על פני אייקון תרבות ניו-יורקי נוסף: אולפני NBC הממוקמים בבניין רוקפלר מעברו השני של רוקפלר-סנטר, בו ביקרתי לפני כשבוע ביום פתיחת האולימפיאדה בפריז. שלטי הניאון בישרו על "TONIGHT SHOW" בהנחיית ג'ימי פאלון.
 |
| אן בי סי |
אחרי בערך שעה של שיטוטים החלטתי להמשיך לנקודה השניה שתיכננתי לבקר בה היום: המעדנייה של כץ (Katz's deli) - אייקון ניו יורקי ותיק שנודע בשל כריכי הפסטרמה והקורנביף שלו, העמוסים בשפע נתחי בשר עסיסיים - וגם בשל סצנת האורגזמה של מג ראיין מהסרט "כשהארי פגש את סאלי" שצולמה בו - אשר נמצא בדרום העיר, ברחוב houston מספר 205. הגעתי לתחנת הסאבווי .של "הקו האדום", קווים 1,2,3, וכשעיינתי במפת הסאבוויי ראיתי ששלושת הקווים מגיעים לרחוב houston. נכנסתי לתחנה וחיכיתי ברציף של הרכבות הנוסעות דרומה (דאונטאון). זאת היתה טעות, שהתבררה לי רק מאוחר יותר, כשגיליתי שהרכבת אמנם מגיעה לרחוב houston, אבל זהו רחוב ארוך, והתחנה שירדתי בה רחוקה מאוד מבית מספר 205. בנוסף, לא הבחנתי במספרים על הבתים, מה שהוסיף על תחושת הבלבול שלי. מצאתי את עצמי משוטט די אבוד לאורך רחוב houston, בדאון טאון מנהטן, אזור די אפרןרי ולא מרשים, עם בתי מגורים פשוטים (שלא הייתי מתנגד להתגורר באחד מהם, כמובן).
אגב, רחוב houston הוא רחוב מאוד משמעותי במפת מנהטן. צםונה ממנו מתחילים הרחובות הממוספרים, מרחוב מספר 1 והלאה. דרומה ממנו משתרע רובע soho - ששמו נגזר מהאותיות הראשונות של south houston. לתומי חשבתי ששמו של הרחוב הוא "יוסטון", ורק אחרי שחזרתי לארץ התברר לי שההגייה הנכונה של השם היא "הוסטון".
בשלב מסויים הייתי צריך להשתין, אז נכנסתי לסניף של whole food market והשתמשתי בשירותים שבקומה השנייה. אחר כך התיישבתי במעדנייה ונפשתי קצת בצל המזגנים. אחר כך המשכתי בדרכי. אחרי הליכה של בערך שעה בחום הלוהט הגעתי סוף-סוף למעדניית כץ, בבית מספר 205.
 |
| מעדניית כץ |
בחוץ השתרך תור ארוך, ונאלצתי לחכות בערך 20 דקות בחום הכבד עד שנכנסתי סוף-סוף למקדש הפסטרמה. בכניסה חילקו לכל אורח צמיד פלסטיק ירוק, שאמור להיות מנוקב בעת ביצוע ההזמנה, שכן התשלום נעשה ביציאה. משם המשכתי לעבר דלפק הקצבים ואז, כשחשבתי שהגעתי אל המנוחה והנחלה, ובגרוני החל להצטבר רירי למראה הסועדים היושבים וזוללים את הכריכים עם נתחי הפסטרמה והקורנד-ביף נוטפי השומן, התברר לי שעלי לעמוד בתור נוסף: מאחורי הדלפק הארוך עמדו כעשרה קצבים (שנקראים כאן CUTTERS - חותכים) ומול כל אחד מהם השתרך תור של כששה-שבעה לקוחות.
 |
| מעדניית כץ |
התור שהצטרפתי אליו לא זז במשך למעלה מרבע שעה. הלקוח שעמד בראש התור נראה כאילו הוא מנהל שיחה ערה ומעניינת עם הקאטר על ענייני פסטרמה. התחלתי להרגיש עקצוצים בגב התחתון, תוצאה של ההליכה הממושכת ברחבי לואר מנהטן לאורך רחוב houston, וההמתנות בשני התורים - וכשהכאבים התעצמו נשברתי, ובצער רב החלטתי לעזוב.
פניתי לעבר היציאה, ומסרתי לשומר את הצמיד הירוק, שנותר בלתי מנוקב. לא רחוק משם הבחנתי בתחנת סאבוויי, קרובה הרבה יותר מזו שירדתי בה. החלטתי לחזור למלון ולנוח קצת, ולנסות לחזור הנה בערב, והפעם לרדת בתחנה הזאת. השעה הייתה שתיים בצהריים, והנחתי ברוב תמימותי שהתורים הארוכים נגרמים משום שזוהי השעה שבה אנשים נוהגים לאכול ארוחת צהריים, כך שבערב הלחץ יהיה קטן יותר.
חזרתי למלון, תפסתי תנומה, ובערך בשבע בערב יצאתי אל הסאבוויי ברחוב 23. הפעם החלפתי רכבות לקו F שהביא אותי לרחוב houston פינת פורסיית.
הפעם הלכתי מרחק יותר קצר, אך מה רבה היתה אכזבתי כשהגעתי ונוכחתי שכעת התור אפילו ארוך יותר מזה שהיה בצהריים. שוב החלטתי לוותר, וחזרתי לסאבוויי. ירדתי בתחנה הקרובה למלון, ובדרך נכנסתי למקדונלדס והתנחמתי ב"ביג מק".
יום 9: אמפייר סטייט בילדינג
02/08/2024 - יום ששי
הפעם למדתי מהנסיון המר לפני שבוע, וכבר אתמול בערב נכנסתי ל"בוקינג" וביצעתי הזמנה מראש. מחיר הכניסה למצפה שבקומה ה-86 היה 46 דולר, עם אפשרות להוסיף עוד 50 (חמישים!) דולר - כלומר פי שניים! - כדי להמשיך לקומה ה-102. חשבתי לעצמי שתוספת של 50 דולר זה מחיר מוגזם לתוספת של 16 קומות, אבל מצד שני כמה פעמים עוד יזדמן לי בחיים לבקר באמפייר סטייט בילדינג? אז החלטתי ללכת על כל הקופה.
האתר הציע לי מבחר שעות לביקור. בחרתי ב-11:15 כי זאת נראתה לי שעה לא מוקדמת מדי ולא מאוחרת מדי. יהיה לי זמן לאכול ארוחת בוקר במלון בנחת, ואפילו לנוח קצת לפני היציאה.
האמפייר סטייט בילדינג נמצא ברחוב 34 פינת השדרה החמישית, והמלון שלי נמצא ברחוב 24 ליד השדרה השביעית. התחנה הסמוכה למלון נמצאת ברחוב 23, פינת השדרה השביעית. מעיון במפת הסאבוויי הבנתי שעלי לנסוע ל"פן סטיישן", שנמצאת ברחוב 34 פינת השדרה השביעית, מרחק שתי תחנות צפונה. ומשם ללכת מרחק קצר מזרחה ברחוב 34 לכיוון השדרה החמישית עד לאמפייר סטייט בילדינג. הנחתי שכל הסיפור ייקח לי בערך רבע שעה. ליתר בטחון יצאתי מהמלון בעשר וחצי.
הלכתי לשדרה השביעית, ונכנסתי לתחנת הסאבוויי שברחוב 23 מצידה המזרחי, כי פני היו מועדות צפונה ("אפטאון"). הרכבת הגיעה כעבור שתי דקות, והנסיעה נמשכה עוד כשתי דקות. יצאתי בתחנת "פן" אל רחוב 34 ופניתי מזרחה לעבר השדרה החמישית.
 |
| רחוב 34 |
אחרי הליכה קצרה הבחנתי בצלליתו של האמפייר סטייט בילדינג. עצרתי לצלם את המראה המרשים, מבלי להיות מודע לעובדה שאני נמצא ליד פתח הכניסה לכלבו "מייסיס" המיתולוגי, שהיה אחד מיעדי הביקור שסימנתי לעצמי עוד לפני הטיסה, לא כל כך בשביל השופינג אלא יותר בשביל לחוות את החווייה ולראות את המדרגות הנעות המיתולוגיות שלו, העשויות מעץ. רק אחרי שחזרתי ארצה ועיינתי בתמונות שצילמתי, התברר לי גודל הפיספוס.
 |
| מבט אל האמפייר סטייט בילדינג מרחוב 34 |
המשכתי לככר הראלד, שנמצאת במפגש רחוב 34 והשדרה הששית. היו פזורים שם כסאות, ספסלים ושולחנות, ואנשים ישבו ושתו קפה או נישנשו משהו קל ועיינו בעתונים ובסמרטפונים. האנרגיות באוויר היו של שלווה ורוגע. התיישבתי על אחד הכסאות המוצלים כדי לנוח מההליכה וגם כדי להעביר את הזמן, שכן השעה היתה בערך 10:40 והתור שלי למצפה היה ל-11:15.
 |
| התור למצפה מרחוב 34 |
אחרי כעשר דקות מנוחה המשכתי אל האמפייר. והצטרפתי לתור שלפני הכניסה למצפה מרחוב 34. כשהגעתי לראש התור הראיתי לסדרן את הטלפון עם ההזמנה שעשיתי ב"בוקינג", והוא אמר לי שאצטרך לחכות לשעה 11:00. מסתבר שהם מכניסים את המבקרים בנאגלות של חצאי שעות: בשעה 11:00 נכנסים אלה שמוזמנים ל-11:00, 11:15, ו-11:30. נכנסתי לבית קפה סמוך (לא סטרבקס, אלא זה שלידו) והעברתי כעשר דקות בצינת המזגן.
בשעה 11:00 חזרתי לתור, וסוף-סוף נכנסתי. חשבתי שנעלה מייד למצפה, אבל גיליתי שקודם צריך לעבור ויה-דולורוזה של מיצגים עם סצינות מתוך קינג קונג וגודזילה ועוד סרטים מפורסמים שהאמפייר מופיע בהם. בהמשך עברנו דרך תא דמוי תא מעלית, שנועד להמחיש את ההבדל בין מעלית ה"אוטיס" המקורית של הבניין, שעלתה באיטיות, לבין המעלית הנוכחית, שעולה במהירות. כל הטררם המייגע הזה נמשך בערך עשרים דקות, ולטעמי היה לגמרי מיותר. לבסוף הגעתי אל המעלית ה"אמיתית", והיא הטיסה אותי אל הקומה ה-80 תוך כמה שניות. ווישש!
 |
| המעלית באמפייר סטייט בילדינג |
 |
| המעלית לקומה ה-80 |
המצפה בקומה ה-80 הוא הראשון מבין שלושת המצפים של האמפייר (השני נמצא בקומה ה-86, והשלישי בקומה ה-102). הוא מוקף זכוכיות עבות ולא ממש מרשים, למען האמת. לא נשארתי שם הרבה, ופניתי אל המעלית שלקחה אותי אל המצפה האמיתי, שבקומה ה-86.
 |
| הקומה ה-80 |
המצפה בקומה ה-86 פתוח לאויר ומוקף סורגים, כדי למנוע מאנשים בעלי נטיות אובדניות לבחון את הגרוויטציה. עומד שם שומר במדי שרד שתפקידו לעצור את מי שבכל זאת מנסה. המראה שנגלה לעיני היה עוצר נשימה. החלק הדרומי של מנהטן היה מרשים במיוחד: נהר ההדסון ממערב, כשמעבר לו משתרעת ניו ג'רזי, והאיסט ריוור ממזרח כשהלאה משתרעת ברוקלין. בתצפית לכיוון צפון ניתן היה לראות חלק מהסנטרל פארק.
 |
| המצפה בקומה ה-86 |
נשארתי שם כמעט שעה, נשמתי אוויר פסגות וצילמתי שלל תמונות.
 |
| המצפה בקומה ה-86 |
 |
| המצפה בקומה ה-86 |
 |
| מנהטן - מבט מהקומה ה-86 |
פניתי לעבר המעלית השלישית, זאת שעולה לקומה ה-102. כשהגעתי, הסתבר לי שאני במיעוט: רוב המבקרים מיצו את הקטע בקומה ה-86 והעדיפו לחסוך את 50 הדולר הנוספים הנדרשים לעליה לקומה ה-102. וכך מצאתי את עצמי בקומה העליונה עם עוד איזה עשרה מבקרים בודדים.
 |
| הקומה ה-102 |
הנוף הנשקף מהקומה ה-102 אינו שונה בהרבה מזה שנשקף מהקומה ה-86, אבל היי, אני יכול להגיד שהיתי בקומה ה-102, שזה משהו שלא רבים יכולים להגיד.
 |
| הקומה ה-102 |
 |
| הקומה ה-102 |
לצפייה בוידיאו: ניו יורק 02/08/2024 - אמפייר סטייט בילדינג (קומה 102)
בירידה חזרה שוב השתמשתי בשלוש מעליות, הראשונה כדי לרדת מהקומה ה-102 לקומה ה-86, השנייה כדי לרדת לקומה ה-80, והשלישית כדי להגיע לקומת הקרקע. בקומת הקרקע עברתי דרך דוכן הצלמים-מאכערים שניסו לדחוף לי בשלושים דולר תמונה בה צולמתי בכניסה למצפה עם כל מיני אפקטים מגוחכים של פוטושופ (כמובן שהתעלמתי). משם עברתי לחנות המזכרות, וגם בה לא קניתי כלום,
 |
| מבואת האמפייר סטייט בילדינג |
היציאה הפעם הייתה אל המבואה הרשמית של האמפייר, זו שפונה אל השדרה החמישית - שהיא ענקית ומפוארת ומחופה לוחות זהב מרשימים - בניגוד לכניסה הצדדית מרחוב 34, שבה נכנסנו. התיישבתי במבואה להינפש וליהנות מהמיזוג ובהיתי באנשים היוצאים מחנות המזכרות. את עיני צדו שקיות הקניות שהם נשאו, בהן נארזו המזכרות. הן היו בצבע אפור סולידי ועליהן מוטבעת צלליתו המרשימה של האמפייר. חזרתי לקופות ושאלתי את הבחורה אם אפשר לקנות רק את השקית, היא אמרה לי שכן, והמחיר הוא 49 סנט. קניתי שתי שקיות, ואפילו הוספתי בקבוק קולה ב-4 דולר שלקחתי מהמקרר הסמוך, שלא יגידו שאני קמצן.
יום 10: וול סטריט, פסל הילדה שלא מפחדת, פסל השור, כנסיית טריניטי
03/08/2024 - יום שבת
כשתיכננתי את מסלול הנסיעה לוול סטריט, מחדרי שבמלון, גיליתי לשמחתי שכדי להגיע לא אצטרך להחליף רכבות. בתחנת "הקו האדום" שברחוב 23 פינת השדרה השביעית, הסמוכה למלון, עוברים שלושה קווים: 1, 2 ו-3, - ששניים מהם, 2 ו-3, מגיעים לוול סטריט. בבוקר, אחרי ארוחת הבוקר המשביעה, יצאתי אל התחנה.
חציתי את השדרה לכיוון מערב, כי מגמת פני היתה דרומה - כלומר "דאונטאון". העברתי בכניסה את כרטיס ה"מטרוכארד", והמתנתי על הרציף. רכבת מספר 2 הגיעה כעבור פחות מחמש דקות, ונכנסתי. היתי דרוך בזמן הנסיעה, לקלוט את שמות התחנות שאנחנו עוברים בהן, כדי שלא אפספס את תחנת וול סטריט. כעבור עשר תחנות הגעתי לתחנה - שמלבד שמה המתנוסס בצורה מובלטת, מסומנת גם על-גבי האריחים לאורך הקירות באות "W". יצאתי לרציף ועליתי במדרגות (כן, שוב מדרגות. האמריקאים עדיין לא שמעו על ההמצאה שנקראת 'מדרגות נעות'), והנה אני בוול סטריט.
 |
| היציאה מתחנת הסאבוויי בוול סטריט |
ממבט ראשון - אכזבה. וול סטריט הוא אחד הרחובות הידועים בעולם, בו שוכנת הבורסה הגדולה בעולם שבה נקבעים שערי המניות של החברות הגדולות בעולם, ועל שמו נקרא העיתון הפיננסי החשוב ביותר בעולם, "וול סטריט ג'ורנל" - אבל בתכל'ס זה רחוב צר, קטן ועלוב, שנראה יותר כמו סמטה. מצידו המערבי הוא תחום בעמודי ברזל וממזרח הוא מסתיים באיסט ריוור, ואין בו כמעט תנועת כלי רכב.
 |
| וול סטריט |
 |
| וול סטריט |
ביום שבת הבורסה אינה פעילה, ולכן נאלצתי לוותר על התוכנית לרכוש את מניות נאסד"ק. ליד הכניסה עמדה בוטקה ובה שומר משועמם. על המדרכה ממול הבחנתי בפסל המיניאטורי של "הילדה שלא מפחדת" - שאין לי מושג איך הוא קשור לבורסה הגדולה בעולם. זה פסל קטן ושברירי, שאילו היה עומד בארץ אין לי ספק שאיזה ערס כבר מזמן היה תולש אותו ושם אותו על הדשבורד לקישוט. הטרנד כאן הוא שתיירות, נשים בלבד, עומדות לצד הילדה ומצטלמות באותה פוזה, עם הידיים על המותניים והראש מורם במעין התרסה. אני הסתפקתי בסתם סלפי.
 |
| פסל הילדה שלא פוחדת |
היתי בטוח שאמצא מול הבורסה גם את פסל השור המפורסם, שאסוציאטיבית יותר מתקשר אצלי לבורסה - אבל מלבד הילדה מחציפת הפנים לא היה שום זכר לשור. שאלתי את השומר המשועמם שעמד בבוטקה ושמר על הבורסה הגדולה בעולם, איפה נמצא הפסל - והוא הסביר לי שעלי לפנות במעלה הרחוב, כלומר מערבה, ולעקוף את בניין הבורסה שמאלה, לכיוון דרום. ברגע שפניתי מערבה הבחנתי במבנה המרהיב של כנסיית טריניטי, שנמצאת במפגש של וול סטריט עם ברודוויי. הסתקרנתי, והחלטתי לגשת לשם. השור לא יברח.
 |
| כנסיית טריניטי |
 |
| חצר כנסיית טריניטי |
 |
| חצר כנסיית טריניטי |
חצר כנסיית טריניטי היא בעצם בית קברות, שבו קבורים כל הכמרים ששירתו בכנסייה במשך השנים. בפינה מוצלת הבחנתי בספסל, והתיישבתי לפוש מההליכה ומהחום הכבד. כעבור זמן מה ניגש אלי אחד מעובדי המקום והציע לי להיכנס פנימה, כי יש מיזוג באולם התפילה. שמעתי בעצתו ונכנסתי. האולם אכן היה ממוזג וקריר, נעים ושקט, אפוף קדושה וריח נרות דולקים. ישבתי באחד ממושבי העץ ובמשך זמן רב צפיתי בויטראז’ המרהיב עם תמונות הקדושים וקינאתי בנוצרים שאצלם הכל אסתטי כל-כך. ביציאה מהאולם לא הדלקתי נר, מפאת יהדותי, למרות שנורא התחשק לי.
 |
| כנסיית טריניטי |
אחרי הליכה של כשתי דקות במורד הברודוויי, מצאתי את עצמי עומד מול פסל השור, המסמל את הבורסה העולה. וואו. זהו אכן פסל הירואי, מרשים בגודלו ובעוצמה המוקרנת ממנו. הוא עשוי ברונזה ונראה מצופה זהב. לצידו יש דוכנים שמציעים העתקים מוקטנים שלו ושלל מזכרות. קניתי ממוכרת חביבה פסלון כזה ב-30 דולר שעכשיו נמצא לידי ומזכיר לי רגעים יפים. המוכרת ארזה לי אותו באריזה מהודרת עם בטנת קלקר שלא יישבר חלילה בטלטולי הדרך חזרה.
 |
| פסל השור |
 |
בעודי עומד מול הפסל, משתאה מיופיו ומחפש זוויות צילום, חלף לאורך הברודוויי אוטובוס התיירים המוכר שעל גגו מותקנים מושבים עליהם יושבים תיירים תשושים, חשופים לשמש הקופחת ונוטפי זיעה. הם נראו עגומים, ואפשר להבין אותם - שכן ההמצאה התיירותית הזאת היא ממש, אבל ממש, דרך אומללה לתור את ניו יורק. את העיר הזאת צריך להרגיש ברגליים. מי שרוצה לראות את העיר מגג של אוטובוס, עדיף שיישאר בבית ויראה סרטונים שלה ביו-טיוב.
בדרך חזרה נכנסתי למרכול מאחורי בניין הבורסה, קניתי שוקו ויוגורט תות, וגמעתי לרווייה. אחר כך חזרתי למנהרת הסאבוויי ונסעתי הביתה, זאת אומרת למלון.
יום 11: רחוב 42, בניין קרייזלר, בניין האו"ם, בראיינט פארק - ועוד מפגש משפחתי
04/08/2024 – יום א':
חמוש בידע המופלג שצברתי על מפת הסאבוויי של ניו יורק יצאתי בבוקר, אחרי ארוחת בוקר במלון, והלכתי לתחנת הרכבת הסמוכה שברחוב 23 על השדרה השביעית.
בניין האו"ם נמצא ברחוב 42, כך שהפעם מגמת פני היתה צפונה, כלומר "אפטאון". נכנסתי לתחנת הסאבוויי מצדה המזרחי. העברתי במתקן הכניסה את כרטיס ה"מטרוכארד", והמתנתי לרכבת מספר 1 שתיקח אותי לטיימס סקוור, מרחק 3 תחנות. בתחנת טיימס סקוור הלכתי לרציף רכבת ה"שאטל", המסומנת באות "S" והקו שלה צבוע באפור. רכבת ה"שאטל" היא רכבת יוצאת דופן: המסלול שלה מאוד קצר והיא נוסעת מטיימס סקוור לגרנד סנטרל וחזור, במקביל לרחוב 42. היא יוצאת דופן גם בכך שהמסלול שלה הוא רוחבי, כלומר מזרח/מערב, בניגוד לקווי המטרו העיקריים שפועלים במסלול אורכי, צפונה/דרומה.
 |
| גראנד סנטרל |
 |
| גראנד סנטרל |
נסעתי לגרנד סנטרל, ושם ירדתי ויצאתי לרחוב 42. פניתי מזרחה לכיוון האיסט ריוור, שם נמצא בניין האו"ם.
בפינת רחוב 42 ושדרות לקסינגטון הבחנתי פתאום, לגמרי במקרה, בבניין הגבוה בעל גג הקשתות המיוחד בסגנון ארט-דקו, הלא הוא בניין קרייזלר – מדהים עד כמה האטרקציות של מנהטן נמצאות במרחק קצר זו מזו! הבניין מתנשא לגובה 77 קומות, ובשנות השלושים של המאה הקודמת נחשב הגבוה ביותר בעולם ונשא בתואר זמן קצר בלבד עד השלמת בניית האמפייר סטייט בילדינג. חציתי את רחוב 42, פניתי ללקסינגטון, צילמתי את הכניסה לבניין ואת שלט החזית, והמשכתי הלאה.
 |
| בניין קרייזלר |
 |
| בניין קרייזלר |
כעבור עשרים דקות בערך הגעתי לסוף רחוב 42 - ואל בניין האו"ם שנמצא ממש בקצה, על האיסט ריוור. הבניין נראה נטוש, משועמם וקודר. חוץ ממני לא נראו עוד תיירים בסביבה. כנראה שבניין האו"ם לא נחשב אטרקציה תיירותית. בימי ראשון המקום סגור למבקרים, אבל ממילא לא התכוננתי לבקר במליאה, אלא רק לראות את הבניין ולסמן וי.
 |
| בניין האו"ם |
אכזבה נרשמה גם למראה תרני הדגלים לאורך גדר הבניין, שעמדו חשופים, ללא דגלי המדינות החברות, אולי בגלל שככה זה בימי א' ואולי בגלל שהדגלים היו בכביסה. כך או אחרת, לא הגשמתי את חלומי להצטלם על רקע הדגלים המתנפנפים בחזית בניין האו"ם. אולי בפעם הבאה.
חשבתי שאולי הדגלים מתנוססים בחזית המזרחית, זו שפונה לנהר, אז החלטתי לעקוף את הבניין. הלכתי צפונה, ובדרכי חלפתי על פני "The Trump World Tower", אחד ממגדלי המגורים הגבוהים בעולם, שכנראה נבנה עבור חברי המשלחות המעוניינים לגור ליד העבודה, ומשם פניתי ימינה לכיוון הנהר אבל הדרך אל החזית המזרחית של בניין האו"ם היתה חסומה בגדרות ושערי ברזל. אז חזרתי, וניסיתי שוב לעקוף את הבניין - הפעם מכיוון דרום. פניתי שמאלה, לכיוון הנהר, אבל גם הפעם הדרך היתה חסומה בשערים וגדרות ברזל חלודים. כך התבררה לי עובדה מדהימה, ש-99.999% מתושבי כדור הארץ אינם מודעים לה: אי-אפשר להגיע רגלית לחזית המזרחית של בניין האו"ם!
מה שכן, היתה שם גינת כלבים עם שירותים ציבוריים, אז נכנסתי לרוקן את השלפוחית - ואחרי זה הרגשתי קליל... הגעתי למסקנה שמיציתי את בניין האו"ם. אפשר לסמן וי ולהמשיך הלאה.
היתי עייף ומותש מההליכה ומהחום, והייתי צריך לחזור לגראנד סנטרל ברחוב 42, מרחק הליכה של בערך 20 דקות - אז החלטתי לנסות לנסוע באוטובוס - כי כרטיס ה"מטרוכארד" שלי תקף גם לאוטובוסים. אחד הדברים הנחמדים כאן הוא שיש קווי אוטובוס שאין להם מספר קו מסויים, אלא מספר הרחוב שלאורכו הם נוסעים. קודם לכן הבחנתי באוטובוס של "רחוב 42" הנוסע לאורכו של הרחוב. אז החלטתי עכשיו לנסוע בו עד טיימס סקוור - תוך דילוג על הגראנד סנטרל ועל רכבת השאטל. חיכיתי בתחנה, וכשהאוטובוס הגיע - זזתי הצידה ונתתי לכל האנשים העומדים בתחנה להיכנס לפני, כדי שאוכל לראות איך בדיוק הם מעבירים את הכרטיס המגנטי במתקן שליד הנהג. מההתבוננות למדתי שצריך להעביר אותו בחריץ כשהפס המגנטי מופנה לצד ימין, וכך עשיתי. עליתי, העברתי את הכרטיס והתיישבתי. קלי קלות.
 |
| באוטובוס קו "רחוב 42" |
הנסיעה באוטובוס היתה הרבה יותר נוחה ונעימה מהרכבת התחתית. המושבים היו מרופדים ונוחים, המיזוג עבד, ולא היה צורך להילחץ גוף אל גוף ולהריח זיעת בית-שחי ולהימנע ממפגשי מבטים - שזה מה שחווים בסאבוויי, כשיושבים על הספסלים לאורך דפנות הקרונות. בכל תחנה הודיע כרוז ממוחשב את שם התחנה. כשהגענו לפינת רחוב 42 והשדרה החמישית היה נדמה לי משום-מה שהגענו לטיימס סקוור. האמת היא שהככר המפורסמת נמצאת במפגש השדרה השביעית וברודווי עם רחוב 42. רק אחרי שירדתי גיליתי שאני לא נמצא בטיימס סקוור, אלא מול הספרייה הציבורית של ניו יורק, אותו מבנה מיתולוגי עם פסלי האריות, בו ביקרתי לפני יותר משבוע. התחלתי ללכת מערבה, לכיוון טיימס סקוור, כשלפתע נגלה מולי Bryant Park המקסים והמוצל.
 |
| בראיינט פארק |
נכנסתי לפארק, וראיתי שם שולחנות עם לוחות שחמט וכלים. באחד מהם שיחקה ילדה עם אביה.
 |
| בראיינט פארק |
 |
| בראיינט פארק |
שאלתי את עצמי אם יש כאן עובד מיוחד שתפקידו להניח עם בוקר את הלוחות והכלים על השולחנות ולאסוף אותם עם ערב, ואז גם עברה בי המחשבה הבלתי נמנעת שאצלנו בארץ הקודש דבר כזה לא היה מחזיק מעמד יותר מיומיים-שלושה עד שהיה בא איזה ערס ומפלח את הכלים, ואולי גם את השולחנות.
התיישבתי על אחד הספסלים המוצלים והסתכלתי סביבי. היו שם גם שולחנות פינג-פונג ומגרשי כדורסל ועוד כל מיני מתקני פנאי וספורט. אנשים שיחקו, או סתם ישבו וקראו עיתון, ובאותם רגעים קינאתי מאוד בניו יורקרים והצטערתי שנולדתי בפרובינציה המזרח-תיכונית מוכת השמש והמלחמות והערסים ולא בעיר הנהדרת הזאת, שמתאימה לי ולנפש החופשיה שלי כמו כפפה ליד. איזה כיף היה אילו יכולתי לצאת בערב למחזמר בברודוויי, להופעה של בילי ג'ואל במדיסון סקוור גרדן, לשוט על סירה בסנטרל פארק, לאכול סינית בצ'יינה טאון ולשחק שחמט בבראיינט פארק.
נשארתי שם כמעט שעה ונהניתי מהשלווה ומהאנרגיות באוויר. בראיינט פארק מסמל לדעתי יותר מכל את ניו יורק: ממזרח נשקפת צלליתו של בניין קרייזלר, מדרום מזדקר גגו של האמפייר סטייט בילדינג, ממזרח תוחם את הפארק בניין הספרייה הציבורית של ניו יורק, ובהמשך מזרחה על רחוב 42 נמצאת תחנת גראנד סנטרל. ממערב נוצצים אורות טיימס סקוור, צפונה מכאן נמצא אולם המופעים רדיו סיטי וקצת אחריו רוקפלר סנטר ומולו על השדרה החמישית כנסיית סנט פטריק, ועוד קצת צפונה משתרע סנטרל פארק - הכל במרחק הליכה של כמה דקות, הכל קרוב כל כך - הושט ידך וגע בם..
 |
| בראיינט פארק |
 |
| בראיינט פארק |
חזרתי למלון, והתארגנתי למפגש עם טד ומשפחתו שנקבע לשעה 18:30 במסעדת Cookshop ברחוב 20 פינת השדרה העשירית, שזה ממש לא רחוק מהמלון שלי, שברחוב 24 ליד השדרה השביעית. טד הוא בן-דודי, אחיה של לינדה שאיתה נפגשתי בשבוע שעבר בברונקס, וגם הוא מופיע בתמונה שצולמה בשנת 1965 בה מופיעים אני, אחי אבי, טד ולינדה הקטנה. טד נולד בישראל, והוריו קראו לו טוביה. הוריו, דוד יוסף ודודה רגינה (שקראתי לה דודה גינה) ירדו לארה"ב זמן קצר אחרי לידתו, וכיום הוא קרדיולוג. בנו ג'וזף גם הוא רופא, ובתו אמילי סיימה לא מזמן את לימודי הרפואה בהרווארד ועושה את הסטאז' במרכז הרפואי של אוניברסיטת ניו יורק. טד לא נכח בפגישה (המרגשת) עם לינדה בשבוע שעבר כי הוא טס לצרפת עם אשתו לילה, לצורך קניית בית נופש בפרובאנס. התכתבנו בווטסאפ בימים האחרונים, אחרי שהטיסה שלו בחזרה התעכבה, ולבסוף הוא הציע שניפגש במסעדה ההיא, שקרובה למלון שלי. למרות הקירבה, החלטתי לקחת מונית, כי לא רציתי להגיע לפגישה מיוזע. יצאתי מהמלון ב-18:10, אחרי שלוש דקות הגעתי לשדרה השביעית, עצרתי מונית, וחיש מהר הגענו למסעדה. הנהג נקב במחיר הנסיעה, בסביבות ה-10 דולר, ואני הוצאתי שטר של 50, אבל הוא אמר לי שאין לו כסף קטן עודף. אז שילמתי בכרטיס אשראי, וזאת היתה הפעם הראשונה שאני משלם בכרטיס אשראי במונית ניו-יורקית. דווקא הסתדרתי די בקלות עם המסכים השונים. בסוף תהליך התשלום האפליקציה שאלה אותי כמה טיפ להוסיף, והוספתי 15 אחוז.
השעה היתה 18:20 כשנכנסתי למסעדה. טד ומשפחתו עדיין לא הגיעו. מכיוון שלטלפון שלי לא היה קישור לאינטרנט, שאלתי את המארחת החביבה אם יש להם וויי-פיי, וכשהשיבה בחיוב ביקשתי את הסיסמה והיא נתנה לי. התקשרתי אליו והודעתי לו שהגעתי, אבל הוא לא השיב. אז השארתי לו הודעה בווטסאפ. בשעה 18:33 הם הגיעו: טד, אשתו לילה, בתו אמילי, החבר של אמילי, ואשתו של ג'וזף, שהיא רופאת שיניים. משפחה של דוקטורים. ישבנו במסעדה אבל היה רעש, בגלל קולות האנשים סביבנו, ולא יכולנו לשמוע זה את זה, אז יצאנו אל הפרגולה שעל המדרכה בחוץ. היתה שיחה מרגשת ומעניינת שנמשכה שעתיים, בין היתר על המצב הבטחוני המחורבן של ישראל אחרי השבעה באוקטובר, ועל הבחירות הארה"ב בין האריס לטראמפ.
 |
| מימין: לילה (אשתו של טד), אשתו של ג'וזף, טד, אני, אמילי, חבר של אמילי |
נפרדנו בחיבוקים ונשיקות. "טוב," אמרתי, "עכשיו אקח מונית בחזרה למלון."
אמילי הביטה בי בתמהון ואמרה: "למה מונית? בכוונה בחרנו את המסעדה הזאת שהיא קרובה למלון שלך - אנחנו ברחוב 20 והמלון שלך ברחוב 24. אתה יכול ללכת ברגל.".
"אבל," אמרתי, "אנחנו בשדרה העשירית, והמלון שלי בשדרה השביעית",
"מה הבעיה?" השתוממה אמילי. "זה בסך הכל שלוש שדרות."
הצדק היה איתה כמובן. עד שלא מגיעים לניו יורק לא מבינים כמה היא קטנה. עד עכשיו קשה לי לעכל את זה. פניתי לרחוב הקרוב והלכתי מזרחה לכיוון השדרה השביעית. לקח לי 15-20 דקות, קלי קלות.
יום 12: דמבו ברוקלין, נסיעה בתחב"צ ממנהטן ל-JFK , טיסה חזרה ארצה, נחיתה בנתב"ג
05/08/2024 - יום שני
לכל דבר טוב יש סוף, והגיע היום האחרון במסע המופלא שלי לניו יורק.
האתגר שלי היה להגיע ממנהטן ל-JFK בתחבורה הציבורית - לאו דווקא בגלל החסכון הכספי, אלא כדי להוכיח לעצמי שלמדתי להשתמש בתחבורה הציבורית של ניו יורק. לא להאמין כמה שזה היה קל.
מפתיע כמה מעט תיירים משתמשים בתחב"צ כדי להגיע ממנהטן ל-JFK. עשרות אלפי תיירים מגיעים ויוצאים משדה התעופה למנהטן ובחזרה מדי יום, אבל להערכתי 99.99% מהם עושים זאת במוניות, או בהסעות למיניהן.
יום או יומיים לפני העזיבה ביררתי בדלפק המלון את מחירי הנסיעה ל-JFK. "הייאט" מפעיל שני שירותי הסעה לשדה: במונית ובאוטובוס. הנסיעה במונית עולה 80$, והנסיעה באוטובוס עולה 70$. הבעיה עם הנסיעה באוטובוס היא שזו נסיעת "שאטל", כלומר שהוא עובר בין המלונות השונים ואוסף נוסעים, כך שזמן הנסיעה יכול להגיע לשעתיים. אם הייתי צריך לבחור בין השניים אין ספק שהייתי בוחר במונית - אבל אני, כאמור, בחרתי בתחבורה הציבורית.
הטיסה שלי נועדה לשעה 23:59, מה שאומר שנותר לי יום שלם, הבעיה שהשהות שלי במלון מסתיימת היום, מה שאומר שעלי לעשות צ'ק אאוט עד 12:00 בצהריים, כלומר 12 שעות לפני ההמראה. אם נחסיר מזה את 3 השעות שצריך להתייצב בשדה לפני הטיסה, זה עדיין מותיר לי 9 שעות. ערב קודם דיברתי עם פקיד הקבלה והוא איפשר לי להישאר עד 14:00 תמורת תשלום של 50$ , כך שהמרווח הצטמצם ל-7 שעות. הקצבתי לנסיעה בתחב"צ ממנהטן לשדה התעופה שעתיים, מה שהותיר לי 5 שעות פנויות. בהמלצתה של לינדה החלטתי לנצל את הזמן הזה לטיול ברובע דמבו (DUMBO) בברוקלין.
את הזמן שאחרי ארוחת הבוקר במלון הקדשתי למנוחה, לאריזה, ולסריקה קפדנית של החדר כדי לוודא שלא שכחתי שום דבר. בשעה 14:00 ירדתי ללובי, איפסנתי את המזוודה בחדר האיפסון של המלון, ויצאתי לדרך.
 |
| המזוודה ארוזה במלון |
דמבו נמצאת על גדת האיסט ריוור, בקטע שבין גשר ברוקלין לגשר מנהטן. מעיון במפת הסאבוויי למדתי שמהתחנה הסמוכה למלון, ברחוב 23 פינת השדרה השביעית, ניתן להגיע עם קו 3 לתחנת CLARK בברוקלין, הסמוכה ל-DUMBO. אז יצאתי לשדרה השביעית ונכנסתי לתחנה מצידה המערבי, שכן מגמת פני היתה "דאונטאון" (דרומה), ועליתי על רכבת קו 3 לתחנת קלארק.
מתחנת קלארק יש 2 יציאות, האחת לרחוב קלארק והשניה לרחוב הנרי. יצאתי לרחוב הנרי, פניתי שמאלה והלכתי לכיוון גשר ברוקלין.
הבתים שחלפתי על פניהם היו שונים מאוד מגורדי השחקים המונומנטליים של מנהטן. אלו היו בתי מגורים של שלוש וארבע קומות, רובם בנויים מלבנים חומות. הבדל נוסף שהבחנתי בו ברגע שהגעתי לברוקלין: אין כאן הרבה מוניות, בטח יחסית למנהטן, שבה הכבישים "מפוצצים" במוניות. נדמה לי שחשתי גם שינוי באנרגיות: בניגוד למנהטן הדינמית, התוססת והאנרגטית, האווירה כאן היתה הרבה יותר רגועה. כל כמה מטרים חלפתי ליד בית קפה שכונתי, קטן ואינטימי.
אחרי כ-20 דקות הליכה הגעתי לגשר ברוקלין. התיישבתי לנוח על מדשאה בצל הגשר, ונשארתי שם בערך חצי שעה. אחר כך חלפתי מתחת לגשר, והגעתי לרחוב וושינגטון שהוא הציר הראשי של DUMBO.
 |
| מפת דמבו |
רובע DUMBO נמצא בין גשר ברוקלין לגשר מנהטן. פניתי שמאלה לכיוון הנהר והגעתי למדרחוב. היו פזורים בו כסאות ושולחנות לנוחיותם של המוני התיירים שישבו והצטלמו על רקע גשר מנהטן הסמוך.
קניתי במרכול בקבוק שוקו ובקבוק משקה וניל, התיישבתי על כסא פנוי באמצע המדרחוב ולגמתי לרווייה ונהניתי מהנוף ומהאווירה הרוגעת.
 |
| דמבו (ברקע: גשר מנהטן) |
 |
| דמבו |
נשארתי שם כמעט שעה. אחר כך המשכתי לכיוון הנהר. חלפתי ליד גן עם מתקני משחק לילדים, בשם Jane's carusel והגעתי אל מפרצון עם טיילת וספסלים, ממנו נשקף נוף מרהיב של מנהטן. נשארתי שם עוד איזה חצי שעה.
 |
| גשר ברוקלין - מבט מדמבו |
הלכתי בחזרה מהחוף דרך רחוב וושינגטון עד לגשר ברוקלין, ומשם לאורך רחוב הנרי לתחנת קלארק. בתחנה קניתי פחית קולה וישבתי מול הכניסה ושתיתי. כעבור דקה או שתיים יצאה קבוצת תיירים מפתח התחנה ואחד מהם ניגש אלי ושאל אותי איך מגיעים לגשר ברוקלין. הצבעתי לעבר רחוב הנרי הסמוך ואמרתי לו: "תפנו שמאלה ותמשיכו לאורך רחוב הנרי עד שתראו את הגשר". הוא הודה לי והם פנו לכיוון ההוא, ואני הרגשתי גאווה גדולה על כך שהגעתי למעמד של אחד ששואלים אותו לגבי כתובת מסויימת והוא יודע להשיב.
נכנסתי לתחנה, ועליתי על רכבת מספר 3 למנהטן. הגעתי לרחוב 23, וחזרתי למלון. הוצאתי את המזוודה מהאיכסון, ויצאתי לדרך.
 |
| תחנת הסאבוויי ברחוב 23 |
הנסיעה ממלון "הייאט" ל-JFK כללה 3 שלבים:
א)
נסיעה
ברכבת התחתית מרחוב 23
ל"פן
סטיישן".
ב) נסיעה ברכבת LIRR מ"פן סטיישן" ל"ג'מאייקה סטיישן".
ג) נסיעה ב- "TRAIN AIR" מג'מאייקה ל-JFK.
השעה היתה 19:00 כשיצאתי מהמלון. הערכתי את הנסיעה בתחבורה הציבורית בסביבות השעתיים, כך שאגיע לשדה בערך ב-21:00, כשלוש שעות לפני ההמראה. גררתי את המזוודה לתחנת הסאבוויי ברחוב 23, ונכנסתי אליה מכיוון מזרח, שכן מגמת פני היתה הפעם "אפטאון" - צפונה. המתנתי כעשר דקות על הרציף, עד שהגיעה רכבת מספר 1. עליתי ונסעתי שתי תחנות צפונה, לתחנה "פן" שברחוב 34.
 |
| פן סטיישן |
ב"פן סטיישן" יש שלט מואר גדול המכוון לקופות של רכבת LIRR ("לונג איילנד רייל-רואד"). כרטיס ה"מטרוקארד" שברשותי היה לשבוע, כלומר עדיין בתוקף - אך למרבה הצער הוא כולל רק סאבוויי ואוטובוסים, ולא את הרכבת. נאלצתי איפוא לקנות כרטיס במחיר 5 דולר. שאלתי את הקופאי איך להגיע לרכבת, והוא השיב לי בקוצר רוח שהרכבת שלי יוצאת בשעה 20:08, ושאראה בשלט לאיזה רציף עלי לפנות. שאלתי אותו לאיזה שלט הוא מתכוון, ואז קוצר הרוח שלו התקצר עוד יותר והוא הגיב בעצבים "i dont know !" - וזאת היתה הפעם האולי יחידה, שבה נתקלתי בגסות רוח בניו יורק. פניתי אל האולם וחיש מהר הבחנתי בשלט הדיגיטלי של LIRR. ראיתי שהרכבת של 20:08 עומדת לצאת מרציף מספר 1. השעה היתה כבר 20:05. ירדתי לרציף, והרכבת כבר חיכתה לי שם.
 |
| LIRR |
רכבת ה-LIRR היתה מרווחת ונעימה, בניגוד לרכבות המטרו המיושנות, הצפופות והלא נוחות של מנהטן. הנסיעה לתחנת ג'מאייקה ארכה 23 דקות.
בג'מאייקה ירדתי ועליתי במדרגות הנעות לקומה העליונה שבה התנוסס שלט ענק : "JFK Airport Via AirTrain". אי אפשר היה לפספס אותו.
 |
| תחנת ג'מאייקה |
הנחתי שכרטיס ה"מטרוקארד" שלי יהיה תקף לנסיעה ב"אייר טריין" - אבל כשניסיתי להעביר אותו במתקן הכניסה הוא לא עבר. הדיילת שעמדה שם הסבירה לי שתעריף הנסיעה ברכבת האוויר שונה מתעריף הנסיעה בסאבוויי, ולכן עלי לשלם. העברתי את כרטיס האשראי שלי במכונה, ועברתי. מאוחר יותר כשעיינתי בדפי החיוב של כרטיס האשראי ראיתי שחוייבתי בסך של 4.25 דולר, אבל משום מה חוייבתי פעמיים - מסוג הטעויות המעצבנות שקורות בעידן הדיגיטלי, ותמיד לרעתי - כך שבסיכום כללי, הנסיעה מהמלון ל-JFK עלתה לי 13.50 דולר. עדיין זול בהרבה מנסיעה במונית או בשאטל - אם כי, כאמור, החסכון לא היה העיקר כאן.
 |
| רציף העלייה ל"אייר טריין" |
"אייר טריין" נקראת כך משום שהיא רכבת עילית, הנוסעת על מסילה מעל פני הקרקע, כך שנראה כאילו היא מרחפת באוויר. כשחיכיתי ברציף, מול דלתות הזכוכית, נוכחתי להפתעתי הרבה כי מלבדי נמצאים רק עוד שלושה אנשים בסך הכל, ואף אחד מהם לא נראה תייר. איש מהם לא נשא מזוודה של תיירים. אחד מהם היה לבוש מדים של איש צוות אוויר, ושני האחרים נראו כאלה שעובדים בשדה התעופה.
 |
| "אייר טריין" |
 |
| "אייר טריין" |
בזמן הנסיעה עלה בדעתי שבשבועיים האחרונים התניידתי בלא פחות משמונה אמצעי תחבורה שונים:
1. מטוסים.
2. מוניות.
3. אוטובוס (רחוב 42).
4. מעבורת (לסטייטן איילנד).
5. סאבוויי.
6. רכבת (LIRR)
7. רכבת אוויר (מתחנת ג'מייקה ל-JFK).
8. כרכרת אופניים (בסנטרל פארק).
רכבת האוויר הגיעה תוך דקות ספורות לשדה התעופה, והחלה לעבור בין הרציפים. ירדתי ברציף 4, ממנו אמורה לצאת הטיסה שלי.
עברתי את הביקורת, הפקדתי את המזוודה וקיבלתי כרטיס עלייה למטוס. נותרה לי למעלה משעה עד להמראה. ניגשתי לדוכן מקדונלדס וקניתי ביג מק. המוכרת נתנה לי כוס פלסטיק עם קוביות קרח, שהקנתה לי את הזכות למזוג לעצמי באופן חופשי ממכונת המשקאות, שהיו בה ברזים של משקאות שונים. ניסיתי לטעום משקה בשם "דוקטור פפר", אבל היה לו טעם של סירופ נגד שיעול. אז חזרתי לקוקה-קולה המוכרת והטובה.
בזמן שישבתי ואכלתי את הביג-מק, התחלתי לשמוע סביבי צעקות בעברית, ונתקפתי גל של בחילה. במשך השבועיים האחרונים לא שמעתי עברית, ולא נתקלתי בתיירים ישראלים - חוץ מפעם אחת במלון, בארוחת הבוקר. עכשיו פתאום הוצפתי במבול מחריש אוזניים של צעקות במבטא ערסי. פה ושם נראו גם משפחות חרדיות מרובות ילדים.
עליתי למטוס של VIRGIN שאמור היה לקחת אותי בטיסת קונקשן ללונדון, ומשם באל על לתל-אביב. זמן קצר אחרי ההמראה הדיילות חילקו ארוחה חמה, שהיתה ממש מגעילה. מזל שאכלתי את הביג מק לפני הטיסה.
המושב שלי היה ממוקם מול השירותים, אבל לשמחתי המטוס היה כמעט ריק, וזמן קצר אחרי חלוקת האוכל הדיילות כיבו את האורות וסגרו את החלונות והלכו לישון, ואני עברתי למושב אחורי יותר, בצד השמאלי של המטוס, שהיה מורכב משלושה מושבים, הורדתי את משענות הידיים ונשכבתי כשראשי מונח על שלוש כריות. לא הצלחתי להירדם, אבל העברתי כמעט שבע שעות בנימנום, וזאת היתה הטיסה הכי כייפית שחוויתי אי-פעם.
בהית'רו שוב התרוצצתי בין הטרמינלים ועברתי בדיקה בטחונית מתישה שבה העמידו אותי בצד כי מצאו אצלי בתיק בקבוק אפטר שייב חשוד, רחמנא ליצלן. החרימו לי אותו, ועיכבו אותי כחצי שעה ונתנו לי להרגיש כאילו אני מחבל-מתאבד של הג'יהאד העולמי. הלכתי לאולם הנתיבות וחיפשתי עמדת טעינה לטלפון שלי, שהסוללה שלו התרוקנה. מצאתי עמדה, אבל הטעינה בה היתה מאוד איטית, ובקושי הגיעה ל-10%. מסקנה: בפעם הבאה חובה להצטייד בסוללת גיבוי.
נחתנו בנתב"ג בחצות שעון ישראל. עברתי את ביקורת הדרכונים ועליתי לרכבת לחיפה, שלא עוצרת בעתלית בשעות הלילה. בסביבות 2:00 הגעתי לתחנת חוף הכרמל ומשם לקחתי מונית הביתה.
